ב-7 באוקטובר נדהמנו לא רק מהטבח הנורא, אלא גם ממאות סיפורי גבורה של צעירים שכאילו נלקחו מדור תש"ח או ימי החשמונאים. הדור הצעיר, שלפני אותו יום קראו לו מפונק והספידו אותו כדור הטיקטוק והסלפי, התגלה כדור עם שיעור קומה שלא הכרנו. ועכשיו, אחרי כמעט שנתיים, מסתבר שזו לא הייתה אפיזודה חולפת אלא באמת צמח לנו פה דור של לביאות ואריות, כמעט בלי ששמנו לב.
נתוני הגיוס ליחידות הקרביות שמתפרסמים כעת הם כמעט בלתי נתפסים; דווקא בשעה שהנטל על הלוחמות והלוחמים הוא כמעט הכי גבוה שהיה מקום המדינה, הרצון להגיע ליחידות הקרביות מרקיע שחקים.
סיבות להיות פסימיים תמיד אפשר למצוא. אבל כשמסתכלים על הצעירים האלה, ונזכרים שבעוד עשר או 20 שנה, עם כל המטען האדיר שהם מקבלים כעת, הם אלו שינהיגו את המדינה, יש המון סיבות לאופטימיות
מרבים לדבר על ההקרבה הגדולה של חיילי המילואים ובצדק גמור. אבל לצד זאת יש לזכור שחיילי הסדיר נמצאים בפעילות העצימה ביותר, הרבה מעבר למה שרובנו חווה בשירות הסדיר. אני זוכר איך נחתה עליי ההבנה הזאת בעיצומה של הלחימה בחאן-יונס. אנחנו כגדוד מילואים הרגשנו עצימות גבוהה ולא ראינו את הבית קרוב לחודש, מה שמבחינתנו היה נראה כמו נצח.
והנה יצא לנו להחליף באחד הבתים כוח סדירים של אחת מחטיבות החי"ר. זה היה מפגש מרתק בין קשישים שמנדריקים בני 40 לבין נערים לוחמים בני 19. אחרי שפינקנו קצת את הצעירים מהתבשילים שאילתרנו, שאלתי את אחד הצעירים מתי לאחרונה הוא היה בבית? והוא ענה: "יותר מחודשיים וחצי לא הייתי בבית". הייתי בהלם. הרי אני עדיין זוכר את האתגר שבשירות הסדיר ומה זה לסגור אפילו שלושה שבועות של לחימה, אבל הם בסיפור אחר לגמרי.
תודה לאל המצב השתנה ונכון לעכשיו הסדירים רואים יותר בית, אבל עדיין הם בפעילות מטורפת. והנה – למרות הקושי, היציאות הגרועות, סיכון החיים, הזיעה והאבק – רבים כל כך ממש נאבקים כדי להגיע ללוחמה. נערים שקיבלו פטור ונאבקים להתגייס. אחרים שירד להם הפרופיל והם משגעים את הרופא כדי להעלות אותו.
והאמת שנתוני הגיוס המופלאים האלה הם לא למרות המלחמה אלא בעקבות המלחמה. נהגו לקרוא להם "דור הסלפי", ובמשמעות העמוקה התכוונו לכך שהם שמים את "העצמי" במרכז הקיום, שכבר אין להם הקרבה למען אחרים, למען ערכים, למען הסיפור הגדול שלנו במדינה הזאת. והנה הם קמים ומוכיחים לנו את ההפך הגמור: שהם רוצים ומוכנים להיות במקומות הכי קשים – למען כולנו.
ולכן אני אופטימי
כי האמת, זה הרבה מעבר לרצון להשפיע בשדה המערכה של המלחמה. בשנים האחרונות זכיתי לעבוד ולפעול עם מאות בני נוער במגוון מסגרות. ראיתי אותם קמים ב-4:00 בבוקר לעבודה חקלאית קשה בשדות הערבה, ראיתי אותם מתנדבים בשנות השירות במרכזי הקליטה, ראיתי אותם יוצרים חיבורים מפתיעים בין גוונים שונים בחברה ברמה שהמבוגרים יכולים רק לחלום עליה, ראיתי אותם חולמים על גרעיני התיישבות במקומות הכי מאתגרים וראיתי איך בשעה שרבים חוששים מקו העימות, הם הולכים בהמוניהם לסייע במקלטים של הערים המופגזות.
נתנאל אלינסוןסיבות להיות פסימיים תמיד אפשר למצוא. אבל כשמסתכלים על הצעירים האלה, ונזכרים שבעוד עשר או 20 שנה, עם כל המטען האדיר שהם מקבלים כעת, הם אלו שינהיגו את המדינה, יש המון סיבות לאופטימיות.
נתנאל אלינסון הוא ראש מיזם "תנ"ך ישראלי", לשעבר ראש מכינת חצבה בערבה, ולוחם מילואים בפלס"ר 55.
