אחד הדיונים הרציניים שנערכו עד היום בסוגיית "היום שאחרי" בעזה התקיים בשבוע שעבר - אבל בוושינגטון, בראשות הנשיא טראמפ, ובהשתתפות גורמים לא ישראליים, למעט "הופעת אורח" של השר דרמר. זוהי בבואה לפער כפול בהתנהלות ישראל שהולך ומחריף: מצד אחד, הליקוי "הוותיק" של היעדר אסטרטגיה סדורה בנושא עתיד עזה, דבר שיחייב למשל להגדיר מיהו אותו גורם עלום שאינם חמאס או הרשות הפלסטינית שישלוט באזור, וכמה זמן ישראל מתכוונת לשהות בו; ומהצד האחר - העובדה שחלק גדול מההכרעות הגורליות הנוגעות לישראל תלוי בהלך הרוח הרווח בחדר הסגלגל.
כל מהלך דרמטי שקודם בשנה האחרונה התממש בפועל רק לאחר קבלת אור ירוק מוושינגטון. הדבר החל עוד לפני שטראמפ הושבע לנשיא, כשדחק בנתניהו להסכים להפסקת האש הקודמת בעזה; המשיך למערכה נגד איראן; גולם בלחץ על ישראל לשנות את מדיניותה הנוקשה בנושא ההומניטרי ברצועה; והתבטא באחרונה במעבר החד שביצעה ישראל מתקיפת מרכזי השלטון בסוריה למו"מ ישיר עימה - בהכוונה של וושינגטון, שגם מאותתת כי ייתכן שנתניהו יצטרך להגביל את פעילותו הצבאית "השגרתית" בסוריה ובלבנון.
ישראל נוטלת הימור אסטרטגי כבד של הישענות כמעט מוחלטת על טראמפ, וזאת על בסיס קונספציה חדשה ולפיה בכל הכרעה, מהלך או הכרזה, הוא יעמוד לצידנו ויגן מפני לחץ בינ"ל
בקרב רבים בממשלת ישראל נתפס טראמפ כהזדמנות אסטרטגית, ובעיני רבים אחרים כיסוד מרכזי ב"עידן הנס" שעובר על ישראל מאז 7 באוקטובר. נתלות בו תקוות כי הוא יאפשר לממש כמיהות לב אידיאולוגיות ותיקות, למשל כיבוש וסיפוח שטחים בעזה ובאיו"ש, ניהול מערכה מרה ללא הגבלת זמן ברצועה, ועיסוק מעשי גלוי ונטול עכבות לגבי הזזה או עידוד הגירת פלסטינים. כל זאת - למרות הביקורת הגוברת על ישראל מצד העולם בכל אותם נושאים.
ישראל נוטלת הימור אסטרטגי כבד של הישענות כמעט מוחלטת על טראמפ, וזאת על בסיס קונספציה חדשה ולפיה בכל הכרעה, מהלך או הכרזה, הוא יעמוד לצידנו ויגן מפני לחץ בינ"ל. עקב הזלזול בכל גורם שאינו ארה"ב, ישראל נקלעת באחרונה למשברים מחריפים עם מדינות מפתח אחרות, לרבות ידידות: החריקות הקשות ביותר הן מול צרפת הצפויה להוביל בספטמבר את ההכרה הבינ"ל במדינה פלסטינית, אבל מתחים ניכרים גם מול אוסטרליה, בריטניה וקנדה, ואף גרמניה שאמנם הכריזה שלא תכיר במדינה פלסטינית, אך מגבילה את יצוא הנשק לישראל.
הביקורת הבינ"ל עלולה להפוך גם לסנקציות כלכליות שיחוש כל ישראלי
הביטחון שמקרינה הממשלה בנושא הבינ"ל מונע מהישראלים להבחין באתגרים: הביקורת הבינ"ל עלולה להפוך גם לסנקציות כלכליות שיחוש כל ישראלי. טראמפ נוטה לשנות בחדות ובמפתיע את עמדותיו, וחלק מרעיונותיו הם פנטזיות שלא ניתן לממש (בראשן חזון הריביירה העזתית שממשלת ישראל דבקה בה בקנאות). אין ודאות שנשיאים אמריקאים בעתיד יספקו גיבוי כמו זה הנוכחי. וכמובן לכיבוש עזה (חלקה או כולה) או למהלכי סיפוח באיו"ש, כפי שמאיימים (ולמעשה מייחלים) בכירים בממשלה, יהיה מחיר כבד מול העולם.
החלטת טראמפ בימים האחרונים למנוע את הגעת בכירי הרשות לעצרת האו"ם בניו-יורק אמורה לכאורה לנסוך שביעות רצון בישראל, כאילו הדבר יפגע בהכרה הבינ"ל הרחבה במדינה פלסטינית. בפועל, לא נראה שהמהלך יסכל את הכוונות המוצהרות של רוב מדינות המערב, וייתכן שאף יוליד תגובת נגד של העמקת התמיכה בפלסטינים כמענה לצידוד המוחלט של טראמפ בישראל.
אך לפני חמש שנים נתניהו וטראמפ עמדו בפני דילמות דומות: ב-2020 הכריזה הממשלה על רצון לבחון סיפוח שטחים באיו"ש והתקיים אף שיח לגבי בנייה באזור E1, סמוך למעלה-אדומים (מהלך שנועד למנוע אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי בעתיד), אולם אז הנשיא בלם את המהלך, בעיקר על ידי שליפת הסכמי אברהם ותוכנית המאה.
הפעם לא מסתמן קסם דומה: המתח בעולם הערבי גובר נוכח המערכה בעזה ולא מתקיימים שום תנאים לנורמליזציה, בפרט לא עם סעודיה. משקל הציונות הדתית על קביעת מדיניות ישראל התחזק דרמטית נוכח הנסיבות הפוליטיות הסבוכות (בפועל מסתמן יישור קו של הממשלה עם מיעוט שלא ברור אם ייכנס לכנסת הבאה), והנשיא האמריקאי לא מאותת, עד כה, על התנגדות או עניין בנושא.
מיכאל מילשטייןבעבר, במיוחד בעידן ביידן ואובמה, שררה בירושלים דאגה מהתנגשות עם וושינגטון שתביא להשתת הגבלות על ישראל. האתגר כיום הפוך: האור הירוק מוושינגטון מאפשר לישראל לדהור במלוא העוצמה לעבר מימוש יעדים שנויים במחלוקת בתוך ישראל, שכמובן נשללים לחלוטין על ידי מדינות העולם, למעט ארה"ב. וכך, גם בלי קונצנזוס, ותוך הכרה בכך שמהלכיה יגרמו בידוד בינ"ל ויפגעו בקשריה עם המערב והעולם הערבי, נערכת ישראל לכיבוש נרחב בעזה ולסיפוח באיו"ש, מהלכים שצפויים לשנות את דיוקנה לזמן ארוך, הרבה אחרי שטראמפ יעזוב את הבית הלבן.
ד״ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
