מי רוצה לגור ליד הנייה?
לא נשמע מזמין במיוחד. תחושה של איתור בג'באליה, של בית הארחה של משמרות המהפכה, של זמזום כטב"ם. כל תלאות המזרח התיכון לתוך הפנים.
אתה עובד ימים ולילות כדי לברוח מהמציאות. מדיטציות, רודוס, אייל שני טועם סטייק כרובית ב"מאסטר שף", הכל, רק כדי לגלות שהמציאות עברה לגור מולך. המזרח התיכון עכשיו בדלת. שואל אם יש לך חלב. שוב זמזום כטב"ם.
מה קורה, חבר? למה אתה לא פותח?
חמלה.
תושבים בעומר לא רוצים את בני משפחת הנייה, שרכשו ביישוב היוקרתי בית, למרות שהם ישראלים. ישראלים אבל בדואים. משפחה של שבעה ילדים שלא קשורה לאיסמעיל ההוא אבל הנייה.
עלאא הנייה שרכש בית בעומר ועורר בהלה בקרב התושבים
(צילום: אילנה קוריאל)
גזענות היא מילה קצת ריקנית, כזו שפוטרת מחשבון נפש. צריך לחקור.
אז כן, יכול להיות שעצם נוכחות השם ההוא, תא דואר ליד תא דואר, מהדהד את הטראומה ההיא. ואולי, כלומר לא אולי, זה בעיקר הפחד.
יום אחד, מתישהו, התקופה הזו ומה שקרה לנו ייחקרו לעומק. ימים שבהם קמו להשמיד אותנו, וטבחו, ושרפו, עד שהאינסטינקט ההישרדותי התעורר בנו. פני העם שבעזה הפכו לריקות. וכל דובר ערבית הפך חשוד
מה נגיד, הוא מכרסם בנו. אוכל בנו כל חלקה של סובלנות וחמלה.
יום אחד, מתישהו, התקופה הזו ומה שקרה לנו ייחקרו לעומק. ימים שבהם קמו להשמיד אותנו, וטבחו, ושרפו, עד שהאינסטינקט ההישרדותי התעורר בנו. פני העם שבעזה הפכו לריקות. וכל דובר ערבית הפך חשוד.
כי כשהאיום הקיומי נוכח - הערכים מטשטשים. סוג של מנגנון אבולוציוני על גנרטור. בחוץ המציאות יכולה מתישהו להשתנות, מחוץ לממ”ד אף אחד לא יעמוד, אבל בראש צעקת הסכנה-סכנה עוד תהדהד.
אלאנדלוס.
חודש אחרי 7 באוקטובר אני מבקר ברהט. שמש ששזפה אנושות בשקיעתה מישיריה קרניים אל שכונת אלאנדלוס.
מורכב להיות תושב רהט באותם ימים. כאילו מעבר לרגיל. אתה ישראלי, ואתה בדואי, ולפעמים יש לך משפחה חטופה בעזה, ולפעמים משפחה שגרה בעזה, ולפעמים אתה גיבור שהציל בנובה; ולפעמים, כשהדם נשפך והחשדנות גואה, רואים בך אויב, ומוות לערבים, ומה לא.
אני יושב אז בחדר קטן עם פואד אלזיאדנה, מנהל המתנ"ס המקומי. מדברים על ילדים בדואים עם חלומות לא מוגשמים. ילדים שבלילות מפנטזים שיש להם מתנה להעניק לעולם, אבל המציאות הישראלית, נו, אתם יודעים. "אתה יודע כמה זה מייאש?" - פואד יותר אומר משואל.
מעבר לדלת יש רעש. קולות החמ"ל המשותף של רהט. בדואים, יהודים, קשישים וצעירים ממיינים מוצרי מזון לקרטונים, שתכף ישלחו לאופקים, נתיבות ועוד.
זה הרעש של התקווה, פואד מבשר. הרעש של ההזדמנות שמפה, מרכז המתנדבים של רהט לחלוקת מזון, תיפתח מציאות אחרת. שגם כשהמלחמה תיגמר נוכל לעבוד יחד.
תחושות.
בעומר, כמעט שנתיים אחרי, אין בשורה גדולה; לפחות לא בקבוצת הווטסאפ ההיא של כמה מתושבי היישוב. אף אחד לא פורס ידיו אל שבעת הילדים של עלא הנייה, שאביהם מבקש חינוך יותר טוב עבורם. "ביום הדין כולם יקומו עלינו", נכתב בקבוצה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןלפעמים אתה יכול לשמוע את הפחד מתנשם בכבדות לידך. למה הוא עוד כאן? אולי כי תמיד נכח ברמה כזו או אחרת. אולי כי 7 באוקטובר הוא טראומה גדולה מכדי שתחלוף מעצמה. ואולי כי יש מי שמתחזק את אותו פחד.
אל תצאו להפגין ברחובות כי אתה מביאים את 7 באוקטובר הבא, נאמר לנו. חייבים את מורג, נצרים, פילדלפי, ועכשיו העיר עזה אחרת נובס, מזהירים אותנו.
ישראל האחרת, שתצמח מזו הנוכחית, עם ערכים משוקמים והנהגה אכפתית ועם שיש בו הרבה משותף, תצטרך לעבוד גם על התחושות.
די, מספיק פחדנו, מספיק חשדנו. מיצינו.
