בצומת.
לא מזמן, בצומת היוצא מנס-ציונה, זה שבין באר-יעקב לראשל"צ, העיניים שלי הצטלבו בזוג עיניים ברכב משמאלי. החלון נפתח לאיטו. פתחתי גם.
זה היה אדם מבוגר. המבט שלו דיבר קודם. מבט קודר כזה. אחר כך באו המילים. אני לא יודע מה יהיה, אמר. כואב לי, כואב לי על כל מה שקורה פה. על החטופים, על המלחמה. אני כל הזמן מודאג.
הבטתי באיש, הזדהיתי, ועדיין לא ידעתי מה לומר. אנחנו בצומת. לא מכירים. לא יודעים כלום אחד על השני. וזה בקושי בוקר. תן לשמש לעלות קודם. גם ככה קשה לה.
הינהנתי כזה עם הראש. כן, קשוח, מילמלתי.
נשבע לך, לא הצלחתי לישון בלילה, כל הזמן מחשבות-מחשבות, והלב כואב, ואתה לא יודע מה לעשות, ואיך מסיימים עם זה, הוא המשיך. רק שייגמר.
בינתיים הרמזור עשה סימנים של מתחלף. רק שייגמר, אמרתי בחזרה. נסענו.
קיבולת.
מה היה הרגע, חשבתי.
פגשת אדם מוצף, פסיכולוגית מוערכת שסיפרתי לה ניסתה לנתח. המציאות האינטנסיבית, הדאגות, הפחדים, חוסר הוודאות. כל אלה מילאו לו את הקיבולת. לכל אחד מאיתנו מכל מוגבל. אולי הוא הרגיש שהוא לא יכול להחזיק לבד, שמישהו חייב לקחת ממנו קצת. אז הוא חיפש בעיניים, והיית שם.
לא יודע, האמת, כמה עזרתי עם הקיבולת. גם המכל שלי מלא. התקשרו מהבנק בקשר לקיבולת. נאנחת החודש מספיק, אמרו, אנחנו בימי הצנע של הקיבולת.
קולקטיבי.
לאחרונה אני מדמיין את מכל הקיבולת של העם שלנו, המכל הקולקטיבי. מונח על הגג של עזריאלי או משהו. וכל הזמן, כלומר מאז 7 באוקטובר, הולך ומתמלא.
עוד חזית, עוד אזעקה, עוד קורבנות, פיגוע בירושלים, שריונרים שמובלים לדרכם האחרונה. הולך ומתמלא.
אובדן הערכים, חוסר השוויון, הקיטוב, העם שמגשש באפלה אחרי "יום שאחרי". הולך ומתמלא.
שר ביטחון שאחרי 700 ימי מלחמה מצייץ "התחלנו", ופותח וסוגר את שערי הגיהינום כמו דלת בקניון, ראש ממשלה ששוב טרוד בלמצוא שם קליט למבצע כדי לשווק לנו עוד ממה שאנחנו כבר לא יכולים לבלוע. מנהיגים שמגיעים לזירת פיגוע כדי להדגים למה אין על מי לסמוך. הולך ומתמלא.
עד שנגמרת הקיבולת, והמכל הקולקטיבי זולג מהגג של עזריאלי אל הרחובות. צפונה, דרומה, מחלפים. אל עיניים קודרות שנעצרות בצמתים. פותחים חלון לזרים. לא ישנתי, אומרים.
עד שנגמרת הקיבולת, והמכל הקולקטיבי זולג מהגג של עזריאלי אל הרחובות. צפונה, דרומה, מחלפים. אל עיניים קודרות שנעצרות בצמתים. פותחים חלון לזרים. לא ישנתי, אומרים.
שייגמר.
זוכרים שאחרי 7 באוקטובר, כששאלו מה שלומנו, לא ידענו מה לומר, ופשוט נתקענו? בתקופה האחרונה, שמתי לב, שיחות על ענייני המלחמה, מסתיימות ב"רק שייגמר". זה בא בדרך כלל עם אנחה קטנה.
רק שייגמר. כי כמה עם שלם יכול לנשום רק עד לרבע הריאות? וכמה עם יכול לדחות את חשבון הנפש, העיבוד, הריפוי? כמה קבוצה, ולא משנה מי הקבוצה, יכולה לנוע בלי אופק? כי כשאין אופק, יש חוסר אונים.
תנו לנו דף חדש, תחזירו את החטופים, תסיימו עם עזה, תעשו הסכמים - ואנחנו נפרוץ. נשקם, נבנה, נלמד ממה שהיה, נהיה פי אלף ממה שהיינו, נעריך את השום דבר שבשגרה, לא ניקח כלום כמובן מאליו. דף חדש.
הנהגה מחוברת, אמפתית, הייתה מבחינה בעם עם קיבולת מלאה. בעם שמאחל אחד לשני רק שייגמר. אבל הם מצייצים "התחלנו".
בינתיים יש לנו אחד את השני. כלומר, בערך. גם אם לא אמרת כלום לאיש בצומת, מנחמת הפסיכולוגית, הבטת לו בעיניים ונתת לו אישור שהוא לא לבד. בעולם שלנו זה דבר ענק.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.25
