מעטים הביטויים שחוללוּ בשנים האחרונות כמו "אסור לפספס את התמונה הגדולה". מעבר להתנשאות הטמונה בגישה של מי שרואה את עצמו כבעל מבט-על לעומת ההדיוטות שמבטם מושפל לגובה המדרכה והם אינם תבוניים דיים להבין זאת, הביטוי משמש אחד מתרכיזי ההלבנה המסוכנים ביותר לעוולות שנעשו אבל אסור למגרן, משום שהן אינן חשובות מספיק ביחס למה שבעיני יודע-הכל הוא "הכדור היחיד שאסור להסיר ממנו את העיניים" (עוד ביטוי אווילי שמלמד על תפיסת מציאות רדודה שבה ניהול חיי חברה מורכבים דומה למשחק כדור פשוט ובינארי).
הקיצוניים משני הקצוות - הרל"ביסטים והביביסטים - שהמיטו עלינו אסונות רבים בשנים האחרונות, מרבים להשתמש בביטוי כדי להצדיק את השלמתם עם מעשים לא ראויים שנעשו על ידי הצד "שלהם". מבחינתם, ראש הממשלה מזה או נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה מזה יכולים לירות במישהו בשדרה החמישית בניו-יורק והם עדיין יתמכו בהם, שהרי מהו רצח לעומת התמונה הגדולה?
התפתחות מסוכנת זו חדרה לפני כשלוש שנים גם לעולם המשפט והגיעה עד להיכלות העליונים שאישררו מעשים לא חוקיים בשם המטרה הגדולה יותר. הסכנה נובעת מכך שהמשפט בהגדרה אינו יודע להתמודד עם התמונה הכללית אלא בדרך של פירוקה לבעיות פרטניות, שאותן הוא יכול לפתור או לא. בשפה המשפטית הבינארית אין מקום לתיקון חברתי הוליסטי - שמקומו, כאמור, בזירה הציבורית. לכן המשפט מתקדם ממקרה למקרה, ובזהירות, בניגוד למחוקק שאמור לקדם פתרון כללי.
גישה זו הביאה להטחת ביקורת מסוכנת ולא מוצדקת בשופטי בג"ץ שפסקו לגבי תזונת האסירים הביטחוניים. מהצד המתקרא שמאל נטען שהם אישררו את מדיניות השר בן גביר לתת את המינימום הנדרש. מהצד המתקרא ימין נטען שהם דואגים לשומן אויבינו שמרעיבים את חטופינו. שניהם שוגים. למעשה השופטים עשו בפרשה זו בדיוק את תפקידם: משמצאו שהמדיניות חוקית, ביקשו לבדוק אם היא גם מיושמת כראוי. כאן הייתה מחלוקת בין שופט המיעוט שחשב שהסטנדרט החוקי נשמר ושופטי הרוב שסברו שיש אינדיקציות להפרתו. משכך, צדקו האחרונים שצללו לתפריט היומי ובדקו את אופן חלוקתו בפועל כדי לוודא ש"דיאטת בן גביר" - כפי שהוא מכנה זאת - לא הופכת להרעבה אסורה. זה החוק וזהו תפקידם: לעמוד מול ההמונים שאחרי 7 באוקטובר היו שמחים לראות את כל העצירים מתים מרעב, ולהגן עליהם בהתאם למדיניות שקבע השר עצמו, שאותה הם למעשה אישרו (כולל ההבחנה בין תזונת אסירים פליליים לביטחוניים).
גם דרישתם ליתר פיקוח על חלוקת המזון מוצדקת, משעה ש"לא נחה דעתם" שהכל בסדר. מכיוון שהם חסרים כלים לבחון את המצב העובדתי הקונקרטי לאשורו (ללא שמיעת עדים ורק על סמך תצהירים) הם הסתפקו בהצעות כלליות (כמו לעשות מדגם מייצג של התפתחות במשקלם של האסירים) ותו לא. יהיה מי שיטען שהם פוסקים על סמך סברות כרס (תרתי משמע) אבל בנסיבות האלה אין להם ברירה אחרת.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי לא מפתיעה העובדה שהפסיקה נוצלה לתעמולה נבזית כלפי העליון מצד בן גביר, שהאשים את העליון שבכך שכש"הקל בתנאים של נוח'בות וקבע שצריך להתערב בתפריט שלהם" הוא העביר "מסר למחבלים" שבעטיו עשו את פיגוע הדמים. כך גם הביקורת מצד ה"שמאל" שמיהר לרשום את שמות השופטים על כתב האישום בהרעבה שנשלח להאג. הקנאים משני הקצוות מעולם לא היו נאמנים לאמת, במיוחד כשהיא לא משרתת את זעמם הקדוש. מה שהחריד יותר מכל הוא העובדה שרה”מ בשידור ישיר הצטרף לאישומים, באומרו "גם אתם במלחמה, אתם חלק ממנה. אנחנו לא מקלים על אויבינו - וכך גם אתם צריכים לנהוג". מחריד אבל לא מפתיע. כבר שנים נתניהו טוען שיתרונו על מתחריו הוא שהוא יודע להתעלם ממה שלא חשוב ולהביט בתמונה הגדולה.
