טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972 היה קו השבר שהצית שינוי עמוק בתפיסת הלוט"ר (לוחמת טרור), בניצוחה של ראש הממשלה גולדה מאיר ז"ל, שלפיו דם יהודי לא יהיה הפקר. מאז, פעולות תגמול ממוקדות הפכו לחלק אינטגרלי מהתודעה הביטחונית הלאומית, ונדבך מרכזי בתפיסת הפעלת הכוח הישראלית, חשאית וגלויה כאחד. מחיסול בכירי אש"פ לפני עשרות שנים, כך גם ניסיון החיסול של בכירי חמאס בשכונת היוקרה עטרא בלב בירת קטאר דוחא אמש. דוקטרינת מינכן, הדור הבא.
צדק היסטורי נעשה: ניסיון הסיכול של הדרג הבכיר בלשכה המדינית של חמאס - ובראשה רב-המחבלים חאלד משעל, וסגן ראש הלשכה המדינית ומרכז מו"מ החטופים, חליל אל-חיה - מביאים בפועל להוצאת דרג מקבלי ההחלטות בארגון משיווי משקל. זאת, באופן הצפוי להקרין בטווח הזמן המיידי בשלושה ממדים מרכזיים לפחות.
הראשון, והחשוב מכל, קשור בשאלת העיתוי, נוכח הסיכון הנשקף לחטופינו והחשש הגובר לפגיעה בהם, אגב זעקתן המוצדקת של משפחותיהם. זהו ממד רגיש, שבו נדרשת גם קהילת המודיעין להפגין יוזמה כדי להבטיח ככל הניתן את שלומם, כרכיב משלים לתקיפה.
שנית, התקיפה האווירית על אדמת קטאר מלמדת כי ישראל קוראת תיגר על ערוצי המו"מ הנוכחיים, ומבקשת, אולי כמשאלת לב, לשנות מהיסוד את המציאות בהקשר זה. את ערוצי התיווך והדמויות הנוגעות בעניין ניתן להחליף, ולנהל שיח ישיר למול הנהגת חמאס ברצועה בהובלת עז א-דין חדאד. אך גם לאחר חיסול מרבית הצמרת המדינית, עמדות היסוד של חמאס לשחרור החטופים לא צפויות להשתנות מהותית, ואולי אף תגיע התבצרות בנוגע לתנאי השחרור.
שלישית, אם אכן צלח, חיסול ג'בארין - שנחשב למוקד כוח בגדה, ולמחליפו של הארכי-טרוריסט סלאח ערורי שחוסל לפני כשנה וחצי בלבנון - עלול להקרין לשלילה על המציאות הביטחונית המעורערת ממילא ביהודה ושומרון, אגב הפיגוע הרצחני ביום שני בבירה.
ברובד המערכתי, האינדיקציות הראשוניות שלפיהן ארה"ב לא הייתה חלק מהפעולה והקולות הנשמעים מכיוון הבית הלבן בעניין עלולים להצביע על מורכבות נוספת ביחסי וושינגטון-ירושלים בעת הזו. אך הרושם הראשוני שנוצר בעולם הערבי, שלפיו ארה"ב מעורבת ולו באופן פסיבי בפעולה (סנטקו"ם כשותף אפשרי לתקיפה אווירית כירורגית מסוג זה), עלול לפגוע בקרדיט שהנשיא טראמפ זכה לו בעיני חמאס ולפגוע במעמדה של קטאר בתהליך ובאזור. אלו הן אולי כרגע סוגיות משניות בעיני ישראל, אך הדברים עלולים לעלות כדי נגזרת מכרעת לדמותו של תהליך המו"מ בעתיד הנראית לעין, ודאי במקום שבו ממשלת ישראל מסרבת לקדם דיון רציני בשאלת "היום שאחרי" המלחמה. כך או אחרת, ניסיון החיסול הדרמטי שב וממחיש, למי שעוד היה ספק, כי הקרקע נשמטה לחלוטין מתחת לרגלי ארגון חמאס, בעידן שלאחר 7 באוקטובר. במילים אחרות: מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה, באופן שמניח הזדמנות גם לחולל שינוי עמוק בזירה הפלסטינית עם סילוק חמאס במוקדם או במאוחר ממוקדי הכוח הפורמליים בזירה הפלסטינית (הגם והארגון צפוי להיוותר נטוע חזק בליבו של הציבור הפלסטיני, כמו גם להישאר מחולל טרור באשר הוא).
אבי כאלוצילום: אלוני מורסיכומם של דברים, אך גם ראשיתם: גם אחרי שענני האבק יתפוגגו מעל אדמת דוחא, עננת אי-הוודאות ביחס למאמץ השבת חטופינו וסיום המערכה בעזה הולכת ומתקדרת. זהו עניין שמנהיגות אחראית חייבת להידרש אליו, עת אזרחים וחיילים, שהופקרו במשמרתה, מוחזקים כשנתיים בשבי. תקיפה מוצדקת מאין כמותה, מרחק אלפי קילומטרים מגבולנו, לא תשיב כשלעצמה את החטופים: על הממשלה לשנות מן היסוד את אורחותיה ולתעל המציאות המשתנה כדי להשיב בהסכם החטופים ארצה - ויפה שעה אחת קודם.
