אפשר ללמוד הרבה דברים מטירוף המערכות ששטף את ארה"ב מרגע שפורסמה הידיעה על הרצח המזעזע של צ׳ארלי קירק עד שהתבררה זהות הרוצח, טיילר רובינסון. בעיקר, זו הייתה הדגמה עוצמתית לשליטת הימין האמריקאי בכל נרטיב תקשורתי. הגינוי הראשוני הגורף מכל צידי המפה הפוליטית היה כמובן התגובה הראויה, אבל בתוך שעות ספורות התקבעה המעשייה שסיפרו לא רק עשרות כלי תקשורת ימניים, אלא גם כל תקשורת המיינסטרים: צ׳ארלי קירק נרצח בידי השמאל, והשמאל אחראי להידרדרות המהירה של ארה"ב המפולגת לעבר עימות פוליטי אלים. רק שאז התברר כי הרוצח הוא צעיר לבן מבולבל מיוטה שגדל בבית רפובליקני ושהמשפחה שלו הצביעה לדונלד טראמפ ולא הטרנסג׳נדרית השחורה שכולם קיוו לה, ואפילו טראמפ מיהר לשנות נושא.
יחד עם הנרטיב הזה הגיע כיבוס מלא של המורשת של קירק. הוא היה אקטיביסט מוכשר, שהבין בגיל צעיר את הבעיה שיש לימין האמריקאי באוניברסיטאות והקים ארגון יעיל בקמפוסים. ההצלחה שלו הייתה מרשימה והיה לה חלק משמעותי בניצחון של טראמפ ב-2024. מהבחינה הזו, מעמד כוכב הרוק שהשיג בצד הימני של המפה היה מוצדק. מה שקירק עוד היה זה גזען בלתי מתנצל, מיזוגן והומופוב, שהשתמש בפסוקים מהתנ"ך להצדקת עמדותיו כי זו הייתה הדרך היחידה שלו להעמיד פנים, למשל, שאין בעיה עם הדרישה שלו לסקול הומואים. החלק הזה במורשת של קירק נמחק לגמרי, כאילו אי-אפשר גם לגנות רצח וגם סתם להגיד את האמת על הנרצח.
הכל נעשה בשם ברירת המחדל הקבועה שדורשת מליברלים להתנצל על דברים שהם לא עשו. העובדות הן שהרוב המכריע של מעשי האלימות הפוליטית הבולטים בארה"ב בעשור שבו היא שרויה בערפל דונלד טראמפ, הגיע מהימין: הת'ר הייר נרצחה בידי ניאו-נאצי בשארלוטסוויל ב-2017; ב-2020 נחשפה תוכנית מיליציה לחטוף את מושלת מישיגן, גרטשן וויטמאר; דיוויד ויין דה-פייפ פרץ לביתה של ננסי פלוסי והכה את בעלה בן ה-83 עם פטיש בראש; לפני שלושה חודשים נרצחו מליסה הורטמן, חברת קונגרס דמוקרטית ממינסוטה, בעלה והכלב שלהם בידי אדם שהכין רשימה של עשרות יעדים דמוקרטיים לחיסול; והיה כמובן 6 בינואר, שאלפי משתתפים בו קיבלו חנינה מטראמפ.
גם שמו של טיילר רובינסון ייעלם במהירות, כי זו לא שיחה שהימין האמריקאי רוצה לנהל, ולכן היא לא תתנהל
גם ניסיון ההתנקשות בטראמפ בקיץ בפנסילבניה בוצע בידי פושע עם פרופיל דומה לרוצח של קירק: צעיר לבן מבית ימני שהמדיה החברתית התיכה את מוחו והייתה לו גישה קלילה לנשק, במדינה שחלקים גדולים ממנה, כולל קירק בעבר, חושבים שגישה זו חשובה יותר מחיי אדם. איש לא זוכר היום את שמו של המתנקש בטראמפ - תומאס מת'יו קרוקס - וגם שמו של טיילר רובינסון ייעלם במהירות, כי זו לא שיחה שהימין האמריקאי רוצה לנהל, ולכן היא לא תתנהל.
מעל הכל, הרצח של קירק מדגיש עד כמה מסוכן הצומת שבו נמצאת ארה"ב. בתמונה המאוד-רחבה, היא צועדת אליו לפחות מאז 11 בספטמבר 2001. היא צריכה עכשיו מנהיג שייכנס למטבח ויכבה את האש מתחת לכל הסירים - אבל האדם האחד שיכול לעשות את זה מעביר את ימיו בהוספת קיסמים למדורה.
