הנרטיב המתגלגל של מערכת הביטחון ביחס לתקיפה בקטאר הוא אירוע חשוב להבנת מעמדה פוסט 7 באוקטובר. ניכר כי הצבא תחת הרמטכ"ל הנוכחי אוחז, לא פחות מהצבא תחת קודמו, בתפיסה שהציבור אינו חכם במיוחד. ואם לא הציבור - אז לפחות רוב אלו שמתווכים לו את המציאות, בטלוויזיה.
כך, בשעות הראשונות שאחרי התקיפה, כשהיא עוד הסתמנה כהצלחה ("זה נראה טוב", הייתה המנטרה של הדוברים הצבאיים ללא מדים), לא היה מי שיסתור את המסר של "קונצנזוס בהנהגה המדינית והביטחונית", שיצא מסביבת ראש הממשלה. רק לקראת ערב, כשעלו סימני שאלה הן בנוגע לפגיעה והן בנוגע למידת העדכון ושביעות הרצון של הבית הלבן, פתאום התברר שבכירי הצבא והמוסד הסכימו עם ה"רעיון" אבל התנגדו ל"עיתוי", כאילו שאי פעם הוויכוח התנהל על השאלה אם חליל אל-חיה טוב או רע ליהודים.
התירוצים הללו שניים רק לפארסה דומה בזירה אחרת: הרמטכ"ל מביע התנגדות נחרצת לכיבוש עזה ומשתמש במילים איומות ומהדהדות (שכמובן יפורסמו, כי השנה היא לא 1985) כדי לתאר את האיוולת, ואז דובר צה"ל אומר שהוא "מאמין בתוכנית". ב"הארץ" פורסם שהוא אף התעלם מאזהרות הפרקליטה הצבאית הראשית בעניין חוקיות הפינוי של עזה, בהיעדר תשתיות מתאימות. העיקר שהתריע, נאם ותידרך.
במקום הנהגה שלוקחת אחריות על פעולות גם אם המערכת היא זאת שדחפה לביצוען (בין אם הצליחו ובין אם נכשלו), לישראל יש הנהגה שלא לוקחת אחריות על פעולות שהיא ביצעה בניגוד להמלצות המערכת (אלא אם הן הצליחו, כמובן)
רוצה לומר ‑ המערכת מבינה שהיא לא בקנזס יותר, אלא בשלטון נתניהו מודל 2025, היכן שהמלצותיה לא רק שאינן מחייבות (וחיוני שכך יהיה בדמוקרטיה), אלא שהליכה נגדן הפכה בעיני נתניהו לעיקרון, בידיעה שממילא לא יקרה כלום כשהדברים ישתבשו: מחד, בסיס התמיכה הפוליטי לא יפנה לו גב (וכך גם מכונת התעמולה) כשם שלא דרש ממנו אחריות על כשלי 7 באוקטובר. מאידך, המערכת שבורה ורצוצה בעקבות ההכרה העצמית והקולקטיבית באחריותה למחדל.
לכן אפילו אירועים כמו מינוי מבחוץ לתפקיד מתאם הפעולות בשטחים, ופסילת מינוי של תת-אלוף למרות שהיה בתפקיד בניין כוח רק שבוע ויום (!) לפני 7 באוקטובר, הם נון-אייטם: אם הרמטכ"ל לא מסוגל לבלום "מלכודת מוות" לטענתו ותקיפה בקטאר שפוגעת בסיכויים להשבת חטופים, למה שמישהו יתרגש מתהליך של בן גביריזציה במינויי הצבא?
עינב שיףהאמת היא שצה"ל לפחות הרוויח ביושר את הכרסום בעצמאותו וההתרסקות בהשפעתו: בין תרבות פנימית רקובה לרמטכ"ל (אביב כוכבי) שאמר לראש הממשלה (נפתלי בנט) על רצונו לחסל את יחיא סינוואר, "אתה צריך לשכנע אותי קודם (!) שזה שווה את המלחמה שתיפתח", נוצר ארגון שהרגיש חסין מביקורת ובעל כישורי גזלייט מרשימים נגד כל מי שהעז להרים קול. בא הפופוליזם הפוליטי ועשה את מה שהוא יודע (לפוצץ מורסות) ולא עשה את מה שהוא לא יודע (לתקן, להבריא, לבנות). ככה עוברים מקיצוניות אחת (צבא שיש לו מדינה) לקיצוניות אחרת (צבא שהוא צעצוע של המדינה).
ועכשיו, במקום הנהגה שלוקחת אחריות על פעולות גם אם המערכת היא זאת שדחפה לביצוען (בין אם הצליחו ובין אם נכשלו), לישראל יש הנהגה שלא לוקחת אחריות על פעולות שהיא ביצעה בניגוד להמלצות המערכת (אלא אם הן הצליחו, כמובן). דיפ-סטייט ביטחוני? יותר כמו דיפ-שטייטעל.
