כשיורי לוין (30) מקיבוץ כפר עזה חולף על פני תמונות של חטופים – בהפגנות, בעצרות למען שחרורם, או אפילו בצידי הדרכים – הוא מתכווץ מבפנים. "אני מסתכל עליהם ואני רואה אותי שם. יכולתי להיות ביניהם", הוא מתאר את המחשבות שמלוות אותו כל הזמן.
אבל יורי כאן איתנו, ולא במנהרות של עזה. במרחק קצרצר שבין ההחלטה האמיצה לביצוע הבלתי נתפס, יורי ניתק את ידו מהמחבלים שחטפו אותו ב-7 באוקטובר, והצליח להימלט בריצת אמוק. יורי היה בין הבודדים ששרדו את הפלישה למגורי שכונת "דור צעיר" בכפר עזה, משם נחטפו צעירים רבים. חלקם הושבו במסגרת עסקאות קודמות, אבל האחים גלי וזיו ברמן עדיין שם.
שנתיים חלפו מאז, ויורי לא מאפשר לאירוע הקשה והטראומטי לשבש את חייו. להפך: לדבריו, הזיכרונות הקשים והגורליים הם מקור לכוח וצמיחה עבורו. כשרואים ושומעים אותו מספר כיצד צמח מתוך השבר, אי-אפשר שלא למצוא קווי דמיון בין סיפורו לסיפור של עומר ונקרט (24), שנחטף לעזה אחרי שנמלט ממסיבת הנובה והסתתר במיגונית ליד קיבוץ רעים, ושוחרר אחרי 505 ימים בגיהינום.
יורי ועומר מכירים זה את סיפורו של זה, אבל המפגש המרגש ביניהם בבוקרשט, רומניה, בכנס השנתי של ארגון "נטעים" (ראו מטה), איפשר להם להעלות זיכרונות וחוויות מאותו יום וגם מהשנתיים שחלפו מאז.
"הייתה לי מנטרה שאמרתי לעצמי כבר מהרגעים הראשונים שנכנסתי מתחת לאדמה, למעשה מאז 7 באוקטובר", מספר עומר. "זה כבר היה בבוקר, בערך בשעה 9:0 או 9:30, שהבנתי שאני חוזר הביתה, לא משנה מה. המשפט הראשון שאמרתי לעצמי היה: עומר, אלה החיים שלך עכשיו. אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לשנות את העובדה שאתה חטוף עכשיו בשבי חמאס. אמרתי לעצמי: תהיה מוכן לעבור את הגרוע מכל, כי המשפחה מחכה לך בסוף הדרך. עם זה הלכתי. בחרתי להיאבק ולשמור על עצמי במטרה לחזור הביתה. ידעתי שהתקווה והאמונה הן אלה שיעזרו לי להמשיך הלאה".
"באותו בוקר היו כל כך הרבה סיטואציות שבהן הייתי בטוח שאני מקבל את ההחלטה האחרונה שאיתה אני מסיים בעצם את חיי", משחזר יורי. "זה היה כשהייתי בחדר השינה שבממ"ד. הבית כבר בער כולו, ואני חושב עם עצמי מה אני אומר ואיך אני נפרד. כשקיבלתי את ההבנה שזהו, זה נגמר, התחלתי להגיד 'שמע ישראל', ואז עצרתי. כוח פנימי אמר לי שזה לא הזמן, שאני לא הולך להישרף, אני לא הולך למות בתוך המקום הכי אינטימי ואישי ובטוח שלי, בחדר השינה שלי, בבית שלי. הייתי חייב לקבל החלטות מאוד משמעותיות".
אחת ההחלטות של יורי הייתה לבעוט בחלון הממ"ד. הוא שבר אותו ופרץ את הדרך החוצה, היישר אל המחבלים שכיוונו אליו סכין וקלצ'ניקוב. "למחבל עם הסכין הסתכלתי ישר בעיניים והושטתי את היד קדימה עם היד השנייה על החזה, מבקש ממנו שלא יפגע בי", הוא מספר. יורי נלקח על ידי שלושת המחבלים. אחד מהם, שהוא מתאר כאיש גבוה וחזק, אחז בידו והתחיל לגרור אותו לכיוון הגדר של כפר עזה כדי לחטוף אותו לתוך עזה. שני המחבלים הנוספים התרחקו מהם והמשיכו במסע הרצח וההרס בשכונת הדור הצעיר בקיבוץ.
לחשוב מחוץ לשבי
ליורי נפתח חלון הזדמנויות נדיר של כמה שניות להימלט על נפשו, אבל נדרשה ממנו המון תושייה. תוך כדי שהוא מובל בתחתונים בלבד, רק הוא ומחבל שמושך בידו, יורי משך את ידו לאחור בעוצמה, השתחרר מלפיתת המחבל ופתח בריצת ספרינט, "הריצה של החיים שלי", הוא נזכר. "רצתי יחף, לא ראיתי כלום, לא שמאלה ולא ימינה. נפצעתי ברגליים אבל זה נודע לי רק אחרי". יורי הסתתר בתוך שיח גדול במשך שעות. "לא זזתי בפנים, רק כשהיה איזה משב רוח קל שהזיז את העלים אז זזתי יחד איתם כדי שהמחבלים לא יזהו שאני שם". רק כששמע קולות בעברית של חיילים, יורי יצא מהשיח בידיים מורמות. בהמשך עבר לדירה של חבר ונשאר שם עד החילוץ המיוחל למחרת.
עד 7 באוקטובר יורי עבד בתור עוזרו של ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, שנפל בכפר עזה, והשניים היו קרובים מאוד. כיום הוא עובד כראש מדור בלשכת מנכ"לית המועצה להשכלה גבוהה, גר בתל-אביב וחי עם בת זוגו בשנה האחרונה, עדן, שהצטרפה אליו למפגש עם עומר.
"אחרי 54 ימים נותרתי לבד בשבי", משתף עומר. "היו איתי ארבעה תאילנדים וליאם אור מקיבוץ רעים, ששוחררו בעסקה הראשונה. אחרי כמה ימים קיבלתי החלטה, שהיא גם איזושהי הבנה, שאני צריך לשמור על עצמי, על השפיות שלי, על הפנימיות שלי, על הנפש שלי, ולדאוג לעצמי כי אני לבד. אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי, שמאוד חיזקה אותי והצילה אותי, הייתה להתחיל לחשוב רגע מחוץ לשבי. הבנתי שאם אני חושב על החיים שהיו לפני, אני נעשה מאוד עצוב ומתגעגע וזה מושך אותי אחורה. לעומת זאת, אם אני חושב קדימה על החיים שיהיו לי, ומתכנן איך אני הולך לבנות אותם – זה עושה את ההפך. זה מושך אותי קדימה, זה משהו לאחוז בו. ולכן לא הייתי חושב על העבר שלי אלא נאחז במה שהולך להיות בעתיד. זה מאוד חיזק אצלי את האמונה והתקווה. נאחזתי בחיים כל יום מחדש".
יורי: "מבחינתי הכל השתנה, אבל גם יש דברים שלא השתנו. בסוף, ככה אני חושב, כשחווים משהו רע – זה משנה את החיים. הכל נראה שונה וחושבים על הדברים אחרת. אבל בסוף יש את השגרה, והשגרה מביאה אתגרים. אני חושב הרבה על הזמן שלנו, שהוא כל כך יקר אבל גם חולף מהר. אני עושה הרבה דברים שאני אוהב. לא תמיד, אבל זה משהו שאני כל הזמן שואף לעשות. אני מקפיד שהעיסוק שלי יהיה משהו שמפתח אותי ברמה האישית. עברתי חוויה שהיא לא חוויה רק שלי. זו חוויה לאומית, של העם היהודי. אחרי מה שעברתי, אני מבין שאני צריך להחזיק ולהעריך כל רגע".
עומר: "יש כמה דברים מרכזיים שמגדירים ומובילים אותי היום, שמאוד בוערים לי. קודם כל, שיניתי פרספקטיבה בעניין הרגש בחיים. לפני שנחטפתי הייתי הכי חזק, זה שלא יכולים עליו, שלא מראה רגשות. כשראיתי בן אדם שמפגין רגש, הוא היה נתפס אצלי כחלש. היום אני רואה את זה הפוך. אדם שמפגין רגש דווקא מאוד חזק, כי כשאתה מוציא את מה שיש באמת בפנים החוצה, אתה עצמך. ואין יותר חזק מלהיות עצמך.
"לפני זה הייתי בן אדם שלא היה מקדיש מספיק זמן למשפחה. עבדתי במסעדה 350 שעות בחודש. הייתי ילד. מבחינתי בניתי את החיים שלי, הייתי במקום הכי טוב שיש, אבל זה בא על חשבון המון דברים בחיים. היום המשפחה היא מעל הכל. במהלך השבי, היה איזשהו רגע שהבנתי שזו המשמעות בחיים, לפחות עבורי. במרוצת החיים כל אחד מגיע לרגע שהוא מבין את זה. וזה לא בהכרח משפחה רק כקשר דם. אדם יכול ליצור לעצמו משפחה משלו גם בסביבה אחרת, אבל זה משפחה. זה משהו שמאוד מלווה אותי".
לחיות רק בישראל
עומר מספר שהיום הוא מרגיש הרבה יותר ישראלי ופטריוט. "בעבר לא היה לי חיבור לאדמה, לדגל, לסמל. ידעתי שאני חי בישראל, המשפחה שלי בישראל, וגם אם אעזוב לכמה שנים, כשיהיו לי ילדים אני רוצה שיהיו להם סבא וסבתא ישראליים. מעבר לזה לא ראיתי משהו להיאחז בו. מהרגע שחזרתי מהשבי, מבחינתי אין שום צ'אנס לחיות בשום מקום אחר חוץ ממדינת ישראל. אין מחיר לחופש בעיניי. נכון", הוא פונה ליורי, "אתה סיימת את היום ההוא בחיים ובישראל, אבל במשך שעות מאוד ארוכות נלקח ממך החופש הזה. יש לנו הרבה במשותף".
יורי: "אחד הדברים שהולכים איתי הוא עניין האחריות האישית. אם אנחנו לא לוקחים אחריות על הגורל שלנו – מישהו אחר ייקח אותה. כמו שעומר ידע שהוא חוזר למשפחה. במקום שלך, במשבצת שלך, יכולת לנהל את עצמך, את הראש שלך. קיבלת החלטות שאתה יכול. זה משהו שמלווה אותי מאז 7 באוקטובר. אני מבין שגם בדברים הקטנים וגם בדברים המשמעותיים, אם אני לא אעשה את הפעולה, זה לא יקרה. אני לא רוצה שלמישהו אחר תהיה היכולת לבחור בשבילי.
"הפכתי להיות חלק מארגון 'נטעים', מתנועת 'הבונים דרור'. עד אז לא באמת חייתי בישראל. כמו שעומר אמר קודם. לא הרגשתי שייכות, אפילו ברמת הזהות. מה זה אומר שאני יהודי? מה זה אומר עליי? אני חושב שיש משהו במפגש הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, יהודים, יהודיות, מנהיגים ומנהיגות מכל כך הרבה מקומות בעולם – אני חושב שהמסר הוא שאנחנו צריכים אחד את השנייה כדי להמשיך הלאה, להמשיך לצמוח ולשגשג".
הנושא שהכי טורד את מנוחתם של עומר ויורי הוא החטופים שעדיין נמצאים בעזה, חלקם שכנים של יורי בשכונת הדור הצעיר בקיבוץ. "להגיד מהמקום שלי מה צריך לעשות מרגיש לי כמו יהירות", אומר עומר. "כי אם היינו יודעים מה לעשות, החטופים כבר היו נמצאים בבית, ולא היינו נמצאים בסיטואציה הזו. מה שאני כן יכול להגיד, קודם כל לאלה שהם לא בתוך המדינה שלנו, זה להמשיך להיות השגרירים שלנו. לאסוף כמה שיותר מידע על 7 באוקטובר וכל מה שקרה אחרי. מפדויי שבי, מניצולי הטבח, מלוחמים, מכולם. שגם מחוץ לישראל הנושא הזה ידובר ועם המידע האמיתי. לא לתת לעולם להמשיך לחיות עם הבורות סביב העניין".
עומר שיתף באירוע מטלטל שחווה באמסטרדם לפני כמה שבועות. "נכנסתי לחנות לקנות נעליים. המוכר שאל אותנו מאיפה אנחנו. הוא לא היה מאוד נעים. התלבטתי מה להגיד לו, אבל בסוף אמרתי. התחלתי לספר לו את הסיפור, שהייתי אזרח במסיבת הנובה, שנחטפתי והייתי בשבי חמאס. סיפרתי לו קצת על 7 באוקטובר, וכשאמרתי שהגעתי למיגונית בצומת רעים אחרי שברחתי מהמסיבה, הוא שאל אותי 'רגע, זה בישראל או בעזה?' הוא חשב שמסיבת הנובה הייתה בתוך עזה. אמרתי לו: תקשיב, אף אזרח ישראל לא מורשה להיכנס לעזה מאז 2005. המסיבה הייתה בשטח שלנו, ליד קיבוץ, בישראל, שפשוט קרוב לעזה. זה רק מראה כמה בורות יש סביב העניין הזה מחוץ לישראל. הוא חשב שהלכנו לרקוד להם במדינה בשביל לחגוג, כאילו לעשות להם דווקא, והופתע שזה לא נכון.
"אז כן, צריך לספר את הסיפור שלנו, ולעמוד עם הוכחות ואמיתות אל מול השקרים. חשוב לי להגיד משהו גם על המנהיגים בישראל. בעיניי מנהיגות צריכה לחזק את מה שיש בפנים ולא להרוס את מה שיש לו בחוץ. כמעט שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, המנהיגים שלנו אומרים שחיסלנו את חיזבאללה, ניטרלנו את האיום האיראני, והדבר היחיד שעוד לא עשינו זה למוטט את חמאס. אבל חמאס לא יורה טילים, הוא רק משיב לחימה לצבא שעוד נמצא בפנים.
"בתור מישהו שהיה בפנים ושמע קצת את חמאס, אני אומר: ברגע שהצבא ייצא, הם יפסיקו. ברגע שלא נהיה שם, הם לא יתעסקו איתנו. מנהיגות אמיתית היא להבין שאנחנו צריכים להפסיק להתעסק באיום שבחוץ, כי נטרלנו אותו ב-90 אחוז. צריך להרים את עצמנו, לאסוף את השברים, כי העם שבור. הסכנה האמיתית שלנו היום, במדינת ישראל, זה מה שקורה בפנים".
מפגש עולמי של תקווה וחיבור יהודי
המפגש בין יורי לוין לעומר ונקרט נערך בבוקרשט, רומניה, במסגרת הכנס השנתי של תוכנית "נטעים". התוכנית נוסדה על ידי אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנפל בקרב בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר. ליבשטיין כיהן גם כיו"ר תנועת "הבונים דרור" והקים את התוכנית, שעוסקת בחיבור בין ישראל ויהדות התפוצות, יחד שירי מדר, מנכ"לית התנועה.
לכנס, שנערך בצל אירועי האנטישמיות ברחבי העולם, הגיעו נציגים מעשרות מדינות לדיונים בצעדים לחיזוק הקהילות היהודיות, איתור קהילות נוספות ושיפור תדמיתה של ישראל בעולם. גם ראשי רשויות מרחבי הארץ ועוטף עזה נכחו בטקס, וכן בני משפחתו של אופיר ליבשטיין.
במהלך הכנס נערך טקס גדול בבית הפרלמנט הרומני. טובה בן נון קרביס, נשיאת ומייסדת בית הספר היהודי בבוקרשט "לאודה – רעות", שאירחה את הנציגים, סיפרה כי "ישנן ברומניה מעט הפגנות, בעיקר של מיעוט ערבי, שמצטרפים אליהן כל מיני נספחים שלא מבינים את מה שעבר על מדינת ישראל ב-7 באוקטובר. רומניה היא מדינה ידידותית לישראל והרשויות הן פרו-ישראליות. צריך לשמר את היחסים כל הזמן, ובזה אנחנו עוסקים".
שר-שלום ג'רבי, מנהל החטיבה לחינוך וקהילה בקק''ל השותפה לכנס, אמר: ''כחלק מעשייתנו לחיזוק הזהות היהודית של יהודי התפוצות ולחיזוק הקשר בין הקהילות היהודיות למדינת ישראל ולעם היהודי, אנו תומכים במשלחות המביאות את קולה של החברה בישראל לאחינו ברחבי העולם. 'נטעים' נטועה בחינוך היהודי ציוני בקהילות הקטנות, ובכוונתנו להמשיך לסייע בפעילות חשובה זו בכל מקום בו נמצאים אחינו מעם ישראל''.
שירי מדר, מנכ"לית "הבונים דרור" וראש תוכנית "נטעים", סיפרה כי "כנס נטעים השנתי היה מתוכנן מראש לפתיחת השנה ברומניה. רק לאחר חיפוש בארכיון הבנתי שזה יום הולדת שבע לנטעים, כי אני ואופיר ליבשטיין הגענו בספטמבר 2018 לבוקרשט ושם הגינו את הרעיון של חיבור קהילות בפריפריה של העולם היהודי למדינת ישראל, כמיטב התרבות הקיבוצית. אופיר ז"ל היה ראש מועצה ועם הירצחו, יחד עם חלק מבני משפחתו, החליט היו"ר שלנו אסיף איזק, ראש מועצת חוף כרמל, לשבת בכל כיסא שאופיר ישב בו ובין היתר להעצים את הקשר בין ישראל לתפוצות. אסיף גם מינף את העשייה והקים את קרן אור אופיר לאורו".
