ערב ציון חמש שנים להסכמי אברהם, מורשתו החשובה ביותר של נשיא ארה"ב טראמפ עומדת בשעת מבחן דרמטית. ככל שחולפים הימים, התקיפה הישראלית באחוזת בכירי חמאס בדוחא הולכת ומצטיירת כהישג מודיעיני ומבצעי סביר, אך כפארסה מדינית מסחררת, ההולכת ונצרבת לשלילה בתודעתן של מדינות המפרץ הפרסי ומאיימת לטלטל את מושכלות היסוד האזוריות, שנבנו בעמל רב ובעיקר מאחורי הקלעים, לאורך שני העשורים האחרונים.
הסכמי אברהם נולדו מתוך החשש העמוק מפני משטר האייתוללות והצורך בגיבוש קואליציה אזורית כנגד איראן, בצל הכרה כי הקשב האמריקאי למזרח התיכון הולך ודועך וכי לא ניתן לסמוך על ארה"ב בעת צרה.
החוויות שנצרבו על בשרן של המפרציות היו משמעותיות: סעודיה חוותה מתקפת כטב"מים איראנית מסיבית על מתקני האנרגיה לצד עימות צבאי עצים נגד הפרוקסי האיראני מדרום, החות'ים; האמירותים חששו (ועודם) מפני נחיתות צבאית קשה למול איראן; ואילו בחריין התמודדה עם ניסיון הפיכה שיעי בחסות איראנית בשטחה.
במציאות זו, ישראל נתפסה כאי-של-יציבות, מכפלת כוח צבאית ודיפלומטית, כראשית הצירים לפתיחת דלתות בוושינגטון. ובאותה נשימה, היה ברור לכל, כי הדלק לפריחת ההסכמים תלוי בגיבוש הבנות בסוגיה הפלסטינית, רעיון שלא רק דעך – אלא חווה זעזוע בעקבות טבח 7 באוקטובר.
והנה, הסכמי אברהם עומדים על תילם על אף ההרס העצום והמצב ההומניטרי הקשה ברצועת עזה, בעוד קו פרשת המים של ההסכמים נותר טמון ביסוד שהביא לכינונו: מניעת סיפוח שטחי יהודה ושומרון לידי ישראל.
מנגנון ההרס העצמי שפיתחה ממשלת נתניהו
המהלכים הנוקבים של מדינות המפרץ בתגובה להצהרות הסיפוח ההרסניות של בכירים בממשלה, וההובלה הסעודית-צרפתית של מהלכים חד-צדדיים באו"ם כנגד ישראל (שיאם לעת עתה בהחלטה בלתי-מחייבת בעצרת האו"ם להכרה במדינה פלסטינית) שבים ומעידים על מנגנון ההרס העצמי שפיתחה ממשלת נתניהו השישית בנושא הפלסטיני. כך יוצא, כי באופן פרדוקסלי ודווקא אחר זוועות 7 באוקטובר, הסוגיה הפלסטינית מתעצבת כמכשול בלתי עביר לפיתוח הסכמי אברהם.
אך עוד זה מדבר וזה בא: הפעולה הצבאית על אדמת קטאר, בניגוד מוחלט לדעתם של מרבית ראשי שירותי ביטחון והמודיעין, מסתמנת יותר ויותר ככזו שנועדה לסכל את המתווה האמריקאי הכולל לסיום המלחמה ולהשבת כלל החטופים - יותר מאשר לסכל את בכירי חמאס שנכחו במתחם. וחמור מכך, דומה כי התקיפה מעוררת סימני השאלה הולכת ומתעצבת כמבחן דרמטי לכושר עמידותם של הסכמי אברהם, אף יותר מעצימת העין המפרצית מהמתחולל ברצועה, בפרט נוכח הנחישות של מדינות ערב לגבות מחיר נוקב מנתניהו, המצטייר לפרקים כמנהיג בעל שיקול דעת לקוי.
אבי כאלוצילום: אלוני מורכך או אחרת, מוטב לה - לישראל - ההולכת ומצטיירת שלא בטובתה כביריון השכונתי, לתקן במהרה את הנזק שנגרם ולהימנע מדחיקת בעלות בריתה במפרץ לזרועות הגוש המזרחי העוין לנו. הנחת היסוד של רה"מ נתניהו, כעולה מהחלטתו הפזיזה לתקוף בדוחא, כי הפחד מאיראן יחזיק את הסכמי אברהם לבדו – עשויה להתברר כקונספציה הרת-אסון נוספת, שתפגע בתקווה האסטרטגית לחיזוק והרחבת הסכמי אברהם – אינטרס ישראלי לאומי מן המעלה הראשונה, בצל אתגרי העתיד המורכבים.
