זה קרה ב-8 בנובמבר 2023. אל"מ אבנר כהן, מפקד מחנה שורה, כבר היה עמוק בתוך המלחמה וזוועותיה. שקי המתים נערמו במכולות שהובאו לשם במיוחד, ובין זיהוי אחד למשנהו, סוגיה אחת הציקה לו במיוחד. "לאט-לאט", הוא מספר, "מתגבשת הבנה שאנחנו לא יודעים איפה כל התצפיתניות מנחל עוז. חלק נחטפו, זה אנחנו יודעים ממודיעין, חלק זיהינו אצלנו, ולגבי חלק מהתצפיתניות – אחת מהן רוני אשל – אנחנו לא יודעים איפה הן.
"שוב הוצאנו יחידות סריקה ויחידות אית"ן (איתור נעדרים) לחמ"ל, שפירקו מרצפות, הביאו תרשימים. דרך ממצאים שהיו במקום ומעדויות של אלה שהצליחו לברוח, הבנו איפה כל אחד היה בחדר. אבל בסוף נשארו תצפיתניות שלא זיהינו. הן לא חטופות, הן לא הרוגות, ובינתיים יש לנו מאות שקים קטנים, שבתוכם עצמות שרופות. כאלו הגיעו מאות מחמ"ל סופה, נחל עוז ואחרים.
5 צפייה בגלריה
אבנר כהן במחנה שורה, השבוע. "כל מה שקרה פה זה סיפור נדיר. בחודש זיהינו 99 אחוז מהקורבנות"
(צילום: אביגיל עוזי)
"בשלהי אוקטובר", ממשיך כהן, "אנחנו וחטיבת הנפגעים מחליטים להוציא משלחת לארצות-הברית עם קופסת העצמות, אולי הם יצליחו להפיק מהן דנ"א. וזה לא מצליח כי אלו עצמות שבערו בחום של 800 מעלות".
הפריצה הגדולה קרתה כשבועיים לאחר מכן. "בשעה 11 וחצי בלילה", הוא מתאר, "מצלצל הטלפון, על הקו מישהו מהמרכז הגנאלוגי. 'אבנר', הוא אומר לי, 'מצאתי אותה', ומתכוון לרוני. אני רץ מהמשרד שלי למטה, מוציא את האחראית מחיל הרפואה ומבקש, 'תסבירו לי מה קורה'. והם אומרים, 'היו שקים ששהגיעו אלינו ב-21 באוקטובר ולא נפתחו עדיין, לא הספיקו. עכשיו הפקנו מהם דנ"א, וזיהינו אותה'.
"אבל בתהליך זיהוי של מת, דבר כזה לא מספיק. 'תעשו עוד בדיקה', ביקשתי, 'אני חייב להראות שהממצא הזה הוא איבר שהנשמה תלויה בו'. אולי היא איבדה יד, אבל היא חיה בעזה? אני צריך שרופא משפטי או פתולוג יקבל סי-טי של הממצא ויגיד זה אגן, זה לב, זה מוח, זו גולגולת, או עצם שאי-אפשר לחיות בלעדיה. אז עושים עוד בדיקה, מעבירים את הסי-טי, חמש לפנות בוקר, טלפון: 'זו היא'. אני מתקשר לרע"ן אית"ן, ורק אז דפקו אצל ההורים שלה, אייל ושרון בבית".
1,500 משפחות רוצות תשובה
בסוף ינואר האחרון, באיחור של שנה ושלושה חודשים, סיים אל"מ (כעת כבר במיל') אבנר כהן את תפקידו כרמ"ט (ראש מטה) הרבנות הצבאית. לכאורה, תפקיד אפור ומשעמם, ללא נגיעה ממשית לאוכלוסייה הכללית. אבל במהלך שלושת החודשים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל הפך כהן לאדם החשוב ביותר בישראל עבור 1,500 משפחות, כשניהל את מחנה שורה, במקור מפקדת הרבנות הצבאית, והפך אותו בכורח הנסיבות למרכז הגדול ביותר של זיהוי קורבנות 7 באוקטובר.
במחנה השוכן דרומית לרמלה הוקם ביוני 2021 – לצד מרכז לוגיסטי שכולל ציוד לכל הדתות, משרדים, מעבדת הלכה וטכנולוגיה ומעבדת חרקים לכשרות – מרכז הצבי לטיפול בחללי צה"ל, עם 17 חדרי טיפול בגופות ו-200 מקררים. שורה, יש לציין, מיועד בשגרה לחיילים בלבד, והאזרחים במקרי אסון מופנים למכון הפתולוגי באבו-כביר. "אנשים אמרו לי", נזכר כהן, "'בניתם פיל לבן, הרי לא תשתמשו בכל זה אף פעם'".
ערב המלחמה היה כהן – בן 48, נשוי לנעמה, אשת חינוך, ואב לשבעה ילדים בגילי 11 עד 24 – בדרכו לפרישה, לקראת חיים אזרחיים. "הייתה לי כבר ביד הזמנה לטקס סיום תפקיד, שאמור להתקיים ב-11 באוקטובר, והייתי אמור לפרוש מצה"ל אחרי 26 שנים", הוא משחזר השבוע. "תיכננתי לנוח. בחול המועד סוכות עוד באתי עם הילדים למשרד, צילמנו סרטונים איך אנחנו אורזים את החפצים".
כמי שגדל בבית דתי, הקריירה הצבאית שלו מתחילה בגיל 21, במארס 98'. אחרי לימודים בישיבות שונות שכללו לימודי ליבה, הוא מגשים חלום ומתגייס לחובלים, אך מהר מאוד מודח מסיבות רפואיות. את עיקר שירותו הסדיר עשה ביחידת 8200 של חיל המודיעין. בסיבוב שעשה בתוך הצבא, מושך אותו הרב אביחי רונצקי ז"ל ומטיל עליו להקים את מינהלת השילוב הראוי, שעסקה בשילוב לוחמות וחיילות בצבא, מול חיילים דתיים.
במקביל, ב-2005, החלה ההתנתקות. סרן כהן ואשתו כבר הורים לשלושה ומתגוררים בעצמונה. לאחר הפינוי עברה המשפחה לקיבוץ שומריה. "הצבא", הוא נזכר באותה תקופה קשה עבורו, "לא ידע להתייחס לקצינים שגרו בגוש. זה היה דיסוננס. אני אומר למי שקורא היום לסרבנות: 'המדינה יותר גדולה מממשלה כזאת או אחרת, מהחלטה כזאת או אחרת, הכי נוראית שיכולה להיות. המדינה שלי עשתה משהו נגדי באופן פרטי, ובכל זאת נשארתי נאמן לה ולא קראתי לסרבנות. ואם אני עשיתי את מה שצריך, גם אתם יכולים".
בוקר 7 באוקטובר תפס אותו בבית הכנסת של גני טל. "באמצע התפילה, אזעקות. אני מוציא את הטלפון, מרים טלפון לקב"ט שלי, ומהר מאוד מבין שזה אירוע גדול. ברגע מסוים אני מחליט להקפיץ את עצמי, לצד הקפצת אנשי זיהוי וקבורה. יש לי מאות בארסנל, אבל אני מקפיץ את המפקדים. ברבע לתשע בבוקר כבר פתחתי את החמ"ל בשורה".
5 צפייה בגלריה
תהליך הזיהוי במחנה. "היום לוקח לנו שש שעות לזהות חייל ואנחנו ממשיכים להשתפר"
(צילום: צוות התיעוד של הרבנות הצבאית)
אבל באותן שעות ראשונות, כהן עדיין לא מודע לממדים או למספרים. "בשלוש וחצי אחר הצהריים אני יושב ליד רע"ן זו"ק (ראש ענף זיהוי וקבורה – א"א), והוא מראה לי בטלפון את כל הזיהויים של החיילים שנהרגו עד אז. זיהינו אותם מרחוק. חיילים שלנו שהלכו עם מכשיר מיוחד, ששולח את טביעת האצבע למעבדה, ומשווה למאגר הצה"לי. ואני רואה שכתוב 'יהונתן שטינברג', ואומר לו, 'זה מח"ט הנח"ל? אל"מ?' והוא מברר ואומרים לו שכן. שנינו גרים בשומריה, אנחנו שכנים וחברים.
"כאן זה האירוע הראשון שאני אומר לעצמי, 'אוקיי, זה משהו שייגע גם בך'. זיהיתי את זה עוד קודם, בהערכת המצב של 11 וחצי בבוקר. ראינו את הסרטים שהמחבלים משדרים, ואמרתי לאנשים שלי, 'ייצאו תמונות, ייצאו שמות של אנשים שאתם מכירים, אתם צריכים להחזיק את כולם', וכשאני מגלה את יוני, גם אני אוסף את עצמי, ומיד חוזר להיות המפקד".
מה שלא מלמדים בשום קורס
מפה מתחיל מרוץ שיימשך כמה חודשים. אוסף של סיפורים קורעי לב, שבהם ייתקל בקצב מסחרר. כהן כאמור ארז את משרדו, אבל השאיר במקרה או שלא חבילת מחברות, כרוכות בכריכת עור חומה. במקור הן נועדו לצורכי עבודה, לרשום הערות צבאיות, אבל במלחמה הן הופכות ליומן שלו. הוא כותב בהן החלטות, דילמות, מספרים, טבלאות ונתונים שיעזרו לו לעשות סדר בכאוס.
"כבר מההתחלה", הוא נזכר, "אני אומר לחיילים שלי, 'תתכוננו למאורעות תרפ"ט'. ואכן, הגיעו אנשים בשקיות, חלקם שרופים, כרותי איברים, מפורקים. זה יכול להיות רק ראש, זה יכול להיות רק גוף".
מחנה שורה בדצמבר 2023:
זיהוי גופות על ידי משטרת ישראל במחנה שורה
(צילום: דוברות המשטרה)
עד שעות הצהריים הוא פותח תר"ח – תחנת ריכוז חללים – מיועד לחללי הצבא בלבד. במקרה של החיילים, בניגוד לחללים האזרחים, אפשר לדעת את סיבת המוות. ודאות קטנה בים הצער. "לרוב המוחלט של החיילים שהגיעו אלינו עשינו סי-טי", הוא מתאר את התהליך, "ואז עושים זיהוי – או בטביעות אצבע, או בשיניים – שתי בדיקות, שמים בארון ומכינים לקבורה.
"בצהריים אני מתכתב עם זיו, חבר שלי מהמשטרה שהיה חלק מעבודת המטה שגיבשנו בעבר. 'מה עם האזרחים?' אני שואל, והוא עונה, 'אל תדאג, אני פותח תר"ח בשדרות'. הצעתי לשלוח אליו אנשים שיעזרו. אחרי כמה דקות הוא חוזר אליי, 'לא, באשקלון'. אחר כך 'לא, באשדוד, ראשון-לציון, תל-אביב', בסוף הוא אומר לי, 'אצלך בשורה'. עם מי זה תואם? אני שואל בווטסאפ, וכשלא מגיע המענה, אני מבין שאין אף אחד, זה רק אנחנו, ואומר לו, 'בואו'. וככה הוקם התר"ח האזרחי בשורה. אחר כך מבקר המדינה כתב שקבעתי עובדות בחוסר סמכות.
"באותו היום אני חוצה את מרכז הצבי, המתקן הלאומי לטיפול בחללי צה"ל, לשניים. חלק דרומי – צבאי, וחלק צפוני – אזרחי. בסוף הוקמו במקום שלוש יחידות: צבאית, אזרחית ומחבלים. משרד הפנים והצבא הביאו מיד מכולות קירור, אחרי זה כבר הגיעו מכולות פיזיות עם מדפים ובנינו חוות מכולות".
ואיך אתה יודע את מי להפנות לאן?
"היו אנשים שבאו מהשטח עם הגופות, לוחמי שב"כ למשל, או כאלו שבאו עם הגופה מהנובה, אז אני יודע. ומצד שני, יש לי למשל שבע גופות שרופות לחלוטין, שלא מצליחים לזהות. אני כן יודע שיש לגביהן אינדיקציה צבאית. אבל כשלא מצאנו הצלבה עם השמות שבידינו, ומהצד האזרחי אומרים, 'גם אצלנו יש נעדרים, תעבירו אותם אלינו', אני מעביר. את זה לא מלמדים בשום קורס".
ידיעות אחרונותמפה והלאה הסיטואציות ייהפכו לקשות הרבה יותר. "לא אשכח", הוא מעיד, "מישהו שבא לחלק הצבאי אומר, 'הבת שלי בתוך האוטו'. מתברר שהוא נכנס לחמ"ל במסירות ותחת אש, כדי להוציא את הבת שלו. ואז צריך לעבור תהליך זיהוי, ואחרי יומיים מתקשר אליי תנ"צ יואב תלם מהמשטרה. 'אבנר, חבר שלי הביא את הבת שלו אליכם, מה קורה, למה לא מזהים ומשחררים?' ואני נאלץ להגיד לו את האמת המרה, 'יואב, הוא חילץ ילדה, אבל היא לא הבת שלו'. איך אני אגיד את זה לאבא? שהוא לא זיהה את הבת שלו עצמו? בסוף הבאנו אותו, דיברו איתו אנשים, הסבירו לאט-לאט. גם הבת שלו הייתה הרוגה, אותה זיהינו".
כרמ"ט הרבנות הצבאית ומפקד המחנה, אתה בעצם לא רואה הורים, נכון?
"לא, ראשית אני כהן ואסור לי לגעת בגופות או להיות בסמיכות אליהן, כך שאין לי קשר לזה. שנית, לנו, בניגוד למכון באבו-כביר, יש גדרות. אבל אנשים הגיעו, הורים בסערת רגשות, מובנת לחלוטין, ניסו להיכנס. הגיע מישהו ידוע, רופא, אומר לשלומית ממחלקת החקירות של המשטרה, 'הבת שלי נרצחה, הנה התמונות שלה, יש לה לק ג'ל, יש לה כתובת קעקע, לכי תזהי אותה'. והיא אומרת לי, 'אבנר, יש אלף שקים שעוד לא פתחתי'. והיא אומרת לאותו אבא, בפתיחות, 'בוא, אני אתאר לך מה המצב', והיא מראה לו, והוא אומר לה, 'הבנתי'. ומאז, כל יום היה מתקשר אליה, לבדוק אם היא צריכה עזרה. כי רק ככה, כשהם רואים בעיניים, הם מבינים.
"היה מישהו שתפס שוטר בחוץ, החזיק לו את היד ושאל, 'מה הבעיה לזהות את אח שלי, נכרתה לו היד'. מה נגיד לו, שיש עשרות אם לא מאות, שהורידו להם ידיים ורגליים? אז אמרנו לו. אבל את מבינה שאנשים לא הבינו, ואני לא אומר את זה בטענה.
"היה איש שב"כ שהיה לו זיהוי ראשון אבל לא שני, וצריך שניים. אז היחידה שלו לא הבינה מה הבעיה ואמרה, 'אנחנו שולחים אליכם שני חברים שלו, שיזהו אותו'. יש מה לזהות, גופה שלמה. ואני אומר, 'אין בעיה, תבואו'. מגיעים, ואני רואה מולי שני סוכני שב"כ הכי קשוחים, גודל – מקררים. אני מסביר להם מה קורה, הם רואים את עשרות האלונקות, הפנים שלהם הרצינו, היו על סף קדושה, ומדברים בהערצה מטורפת על ההוא שנהרג.
"ואז אני מכניס אותם אחד-אחד לחדר. לפני זה אני מבקש, 'אני צריך מכם רק דבר אחד: אמת. תגידו לי אם אתם מזהים אותו, או לא'. נכנס הראשון, 'אתה מזהה את מי ששוכב פה?' אני שואל. לפני שנייה הוא דיבר עליו בהערצה, ועכשיו הוא אומר לי, 'לא. לא מזהה'. מכניס את השני. 'אתה מזהה אותו?' 'לא'".
איך זה ייתכן?
"כי אמנם יש גופה במצב טוב יחסית, אבל המת השתנה. הפנים שלו השתנו. בסוף זיהינו אותו באמצעים אחרים. אבל גם בשב"כ שמורגל לסיטואציות, הבינו למה כל כך קשה לזהות".
הכי קשה היה לבטח הילדים.
"כל אחד שהגיע קיבל מספר, כמו ברקוד, שנדע לשייך לשם. באחד הימים הראשונים, 12 בלילה, מקבלים מספרים לזיהוי. אחד ועוד אחד ועוד אחד, ואז מבינים שזו משפחה. אבא, אמא וילדים, ובסוף תינוק קטן. אז אחרי שהעברנו את כולם, עצרנו כולם ליד התינוק, ואחד מאנשי הרבנות אמר קדיש. ומאז, בכל לילה בחצות, בהחלפת משמרות, מישהו היה אומר קדיש על כל היום הזה".
אתה יודע מי היה התינוק? הלכת לעיתון? למחשב?
"אפשר היה, אבל אם הייתי נכנס לפרטים הייתי מתמוטט. לכן אני עד היום לא יודע מי התינוק, ואני לא מתעסק בזה".
המראות הקשים גבו את מחירם. "ביום רביעי השני של המלחמה", הוא מגלה, "היו לי לחצים בחזה ונסעתי למיון. אף אחד לא ידע, חוץ מהעוזר שלי שנסע איתי. וכשאני בתוך המיון באסף הרופא, מתקשר אליי שר הפנים. בימים כתיקונם אסור לי לדבר איתו, נכון? פוליטיקה. אבל זו מלחמה. 'שלום אבנר, מה שלומך? תשמע, חשבתי על רעיון, בוא נעשה ככה וככה', ואני במיון, ובכל זאת, יוצא החוצה, מסביר לו, 'זה לא יעבוד, בגלל כך וכך', 'טוב', הוא אומר, 'אז לא, ביי'. הוא לא יודע שעניתי לו מהמיון עד רגע זה".
אגב, מה גילו לך?
"כלום. בדקו שאין התקף לב, והחזירו אותי".
קלצ'ניקוב וקונדומים
הקליטה בשורה נסגרה בסוף נובמבר. "היא נפתחה שוב", מספר כהן, "כשהבאנו את הגופות משיפא בעזה, וחיפשו ביניהן חטופים. בסוף הם היו אזרחים עזתים. אני זוכר את עצמי עומד למעלה, מסתכל מהמשרדים על המשאית עם הגופות עושה רוורס כדי להוריד אותן, ואני מבין מה הולך להיות. הפלסטינים פשוט חפרו קבר עם שופל וזרקו אותם פנימה. אבל הכי קשה שלא היה שם אף חטוף".
אחרי שחזרתם לקצב רגיל, הייתה לך נפילת מתח?
"באותם ימים לא, כי שקים המשיכו להגיע. גם כשזיהינו את כל החללים, עדיין היו לנו מלא שקים שעוד לא זיהינו את תכולתם. בתחילת הדרך היו חטופים שהיו ברמות ודאות כאלו ואחרות. תמיד אמרנו, 'רגע, אולי הוא פה?' לכן הלחץ לא ירד. בנוסף אתה נערך לבאות. לזירת הצפון, איראן, ובעיקר עושה הפקות לקחים בכל התחומים.
"לתפקיד שלנו יש השלכות מבצעיות. נגיד היתקלות עם הרבה נפגעים או טיל שפוגע בנגמ"ש. יחידות הסריקה שלנו נכנסות, וצריכות לסרוק מהר. למה? כי לא יודעים מי נהרג, ואולי מישהו נחטף? המשימה הראשונה שלנו היא להגיד למחלקת נפגעים: 'אין נעדרים'. ואם לא, זה יורד לכוחות בשטח. אז אתה עומד מול שולחן מלא איברים ואומר הפתולוג או הרופא המשפטי, 'זה איבר שהנשמה תלויה בו', ומזהים באמצעות דנ"א, כדי להגיד אם מצאנו את כולם. ב-2014 לקח לנו להגיד למשפחה של אורון שאול 48 שעות שהוא נעדר. היום כל זה לוקח שש שעות, ואנחנו משתפרים כל הזמן".
ב-13 ביוני החלו ליפול על ישראל טילים עוצמתיים מאיראן. כהן היה אז מפקד חמ"ל ההרוגים הצבאי וגם האזרחי. "עוד פעם", הוא אומר, "משטרה, צבא, כולם ביחד". ושוב, סיטואציות קורעות לב ובלתי נתפסות. "אני יושב במשרד", הוא משחזר, "נכנס מישהו ואומרים לי, 'זה אבא של אחת ההרוגות'. אותו אדם מכיר את הדברים, היות שבמילואים הוא נהג משאית קירור שמובילה גופות. והוא אומר לי, 'אני חושב שהיא חיה'. אמרתי לו, 'אני הייתי פה בערב שזיהו אותה. היא מתה'".
מה הוודאות שלך מולו?
"אם צוותי החקירה והרב הראשי לצה"ל תא"ל אייל קרים, או המנגנון האזרחי שנבנה – ד"ר הגר מזרחי, פרופ' חן קוגל, פרופ' עופר מרין – אומרים על מישהו שהוא מת, אז הוא מת. אין אופציה אחרת. אותה בחורה בהתחלה הייתה נעדרת, ואז מצאנו ממצא שאומר שהיא בוודאות מתה. והאיש הזה ידע והבין כבר מההתחלה, אבל הוא אבא ולא רצה לדעת".
עד היום יש בשורה שקי גופות, נכון? למה לא מזהים?
"כי הדנ"א שהצליחו להפיק לא מתאים לאף אחד – לא לחטופים ולא להרוגים. אז או שזה של מחבלים, או שעשו משהו לא טוב בהפקת הדנ"א, ועושים עוד פעם".
בוא נדבר על מחבלים.
"גופות המחבלים מגיעות לתר"ח תאנ"ה – תחנת איסוף חללי אויב בשדה תימן, אבל מי שלא מזוהה ככזה מגיע אלינו. רע"ן זו"ק התעקש לבדוק מהם דנ"א כמו לכולם. כששאלו אותו למה, למי אכפת, הוא ענה, 'אולי פעם תהיה החלפה בין גופות שלהם לשלנו, בואו נדע מי זה'. יודעת מה יצא מזה? שזיהינו 16 נרצחים שלנו, בתוך מי שהגיעו כביכול כמחבלים. 16. אז גם אם אתה פותח שק ורואה בנדנה, קלצ'ניקוב, קונדומים – כי מה לעשות, זה מה שהם הגיעו איתם – עדיין אתה עושה דנ"א, כי לא שלחו אותו סתם לפה".
איך אתה מרגיש עם המחבלים?
"יש כאלה שאומרים, 'יאללה תעיפו אותם', 'אל תקברו אותם אפילו', 'תשרפו אותם'. אנחנו לא מחליטים. יש כאלו שנקברים, ויש קפואים. שמורים בהקפאה עד שיחליטו".
זה אומר שיחיא סינוואר אצלכם?
"בואי נגיד שהוא שמור היטב".
נקודת ההתחלה כאדם
ביולי 24', כשהוא סוף-סוף מקבל תאריך פרישה חדש לסוף ינואר 2025, ואפילו המחליף שלו, סא"ל שהם עורקבי מקבל דרגה ועולה לאל"מ, מתיישב כהן לפשפש בניירותיו ומחברותיו, במטרה לכתוב ספר על התקופה המטלטלת בחייו ובחיינו כעם. לפני שבועיים יצא לחנויות הספר "משורה לתקומה – הסיפור האנושי מאחורי זיהוי הנרצחים והחללים מאירועי 7 באוקטובר" (הוצאת ניב). כהן מגבה את הספר בהרצאות שאותן הוא מעביר לקהלים שונים, לרבות קורסים במכללות ובאוניברסיטאות בחוגים הקשורים לניהול וקבלת החלטות במשבר. הדבר מוערך עוד יותר כשמגלים כי כהן התמודד עם גמגום קשה, אבל כשהוא מתראיין או מרצה, שפתו קולחת ואיש לא מרגיש.
"עברתי על המחברות", הוא מתאר את תהליך העבודה על הספר, "ביקשתי מסלקום את פירוט השיחות שלי, ישבתי עם אנשים, עברתי על ווטסאפים. בחרתי תמונות ומאוד התלבטתי מה להראות ומה לא. כחלק מהתהליך הלכתי להתייעץ עם משפחות שכולות. חלק מהמשפחות אמרו לי, 'אבנר, לא פירטת מספיק. אתה כותב שזה היה זוועה, אני רוצה לדעת מה היה, כי בשביל מה אני לוקחת את הספר הזה?' אמא אחרת אמרה, 'אנשים צריכים לדעת מה היה, כדי להבין את גודל האירוע'. הייתה לי התלבטות איך לא גולשים מדי, כי אני צריך שזה יתאים לכולם. בסוף שמתי צילומים ובמקרים מסוימים טישטשתי".
תסביר לי את עניין ה"כהן". אסור לך בכלל להיות בקרבת גופות, ואתה מפקד על שורה?
"אני אתחיל מהסוף. אחרי הכתיבה הראשונית, נתתי את הספר לעשרות אנשים לקרוא. חילונים, דתיים, חרדים. יש לי חבר טייס, אלון, שהיה איתי בפו"מ, וכמו טייס שלח לי דוח מה לשיפור, מה לשימור. ואז הוא מחזיר לי, 'אבל אבנר, באמא שלך. כתבתם בשבת, נסעתם בשבת, עשית הכל. מה זה השטות הזאת שאתה כהן, ולא יכול להיכנס לאולם של הגופות?'
"אז קודם כל, לפי ההלכה, אם אין אף אחד שיכול לטפל במת, אני אכנס. אבל כן היו אנשים מלבדי. אבל הייתה עוד סיבה. אני חושב שזה שלא ראיתי גופות הציל אותי והציל את היכולת שלי לנהל את העניין".
אתה מזהה בעצמך סימנים לפוסט-טראומה?
"אני לא יודע, אני מטפל בעצמי. אבל האנשים שלי, אחד התאבד, יותר מאחד מאושפזים, או אושפזו, בבתי חולים. מלא בפוסט-טראומה. היה מקרה שקיבלתי טלפון מאחד החיילים שלי שאמר, 'אני לא יכול להמשיך לזהות ילדים'. אז היו אנשי חוסן וקב"נים עם כל היחידות, לצד המפקדים. אבל גם הקבוצה נותנת המון כוח. זו חלק מהבעיה של מי שמשתחרר מהמילואים, הוא נשאר לבד.
"היה רגע שלא היה כוח אדם והביאו לנו חיילים צעירים, נתתי הנחיה שהם לא נוגעים בחללים, ואז אני יורד למטה, רואה אותם עובדים, כי לא היו אנשים. אחרי יום הוצאתי אותם, הבאנו אנשי מילואים, אפילו השארתי את זק"א. כי ידעתי שהצעירים האלו עם כל הכוונות הטובות, לא יחזיקו מעמד. עד היום אני אומר לך שאנשים שלי לא יכולים לשמוע צליל של רוורס. כי הם חוזרים לרגע שהמשאית נפתחת, ונשפך עליהם דם".
כשחייל שלך מתאבד, אתה חש אחריות שזה קרה?
"ספציפית, זה קרה הרבה אחרי שהוא היה אצלנו, והיו דברים נוספים. אבל עקרונית התשובה היא כן. האם אני מרגיש יותר אחריות כי אמרתי 'אחריכם' ולא 'אחריי', ולא נכנסתי איתם לאולמות? התשובה היא כן. מאז שיוני שטינברג נהרג, בניתי חומות. כשחזרתי הביתה בפעם הראשונה אמרתי לבני המשפחה, 'יוני לא מת. לא רוצה לראות תמונות שלו, לא רוצה שידברו עליו בבית, הוא ימות מתישהו'. כשאלישע לוינשטרן, עוד חבר, נהרג בחנוכה, אמרתי למשפחה שלי, 'אלישע לא נהרג, אני לא בא להלוויה'. רק בפברואר, כשפרשתי, עליתי לקבר שלהם, שמעתי בנייד את ההספד המוקלט של הדס, אשתו של אלישע, ראיתי את הקברים שלהם מרחוק, כי אני כהן, אבל זו הייתה תחילת השלמה וההתחלה של אבנר כאדם".
מה הטיפ שנתת למחליף שלך?
"אני חושב שהדבר הכי חשוב זה להיות בלי אגו. בהרצאות אני מדבר על עוד שני אלמנטים חשובים בניהול, גם של מקום כמו שורה. הראשון, להבין את מיקום המנהל במשבר. אני זוכר שיום אחד הייתי שבור, אולי בגלל יוני שנהרג, אולי סתם הייתי עייף, ובאו אליי אנשים, 'אבנר, כולם מסתכלים עליך, אתה לא יכול להיות עם פנים נפולות. בכל הערכת מצב יש עשרות אנשים ומסתכלים עליך'. הדבר השני, זה לבנות מנגנונים שמגיעים מלמעלה עד הסוף. ידעתי מה קורה באולמות של המתים, למרות שלא הייתי בהם פיזית".
שורה הפך למילת קללה, מקום של מוות. אתה מסכים עם התיוג?
"לא. שורה בעיניי אינו מקום מקולל, כי אנשים קיבלו שם גם את הבשורה שנתנה להם מנוח. משפחות החללים החטופים למשל, הן היו רוצות להגיע לשורה. שורה זה מקום שסגר מעגל עבור רבים, גם בבשורות הקשות שקיבלו. ובכלל, אני חושב שכל מה שקרה בשורה זה סיפור נדיר. בארצות-הברית הגדולה עומדים היום, 24 שנים אחרי אסון התאומים, על 60 אחוז זיהוי מתוך 3,000 הקורבנות. ואילו אנחנו בחודש זיהינו 99 אחוז מהקורבנות".
איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שהמסירות והאחדות של עם ישראל שהייתה בשורה, היא המפתח".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.25
