פרק א': פרולוג
או: האיש שלנו בתוך הראש של סאדאת
"חותל", "סגול", "נְבוּזַרְאֲדָן": לאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שהפעילה ישראל במצרים החל מ-1970, היו הרבה כינויים במוסד, שמות קוד שבעיקר נועדו לבלבל את המודיעין המצרי. אבל בתוך המוסד קראו לו פשוט "המלאך". זה לא היה מקרי: מרואן נחשב לסוכן מהחלומות, "אירוע של פעם בחיים", כתיאורו של בכיר לשעבר במוסד, שהיה מעורב בהפעלתו אחרי מלחמת יום הכיפורים. מרגל שנדמה היה כאילו נחת למוסד מהשמיים. כמויות החומר הכתוב החשאי ש"המלאך" הביא מהצמרת המצרית - אז האויבת הגדולה והחזקה ביותר של ישראל, מקבילה לאיראן של היום - היו בלתי נתפסות. הררי המסמכים והמידע שהעביר לישראל אומתו והוצלבו עם מקורות אחרים. רוב החומר של מרואן עבר כל מבחן. "הסוכן הטוב ביותר של המוסד אי פעם", אמרו עליו.
50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, בטקס מיוחד על מדשאת מיפקדת המוסד, יכנה אותו ראש המוסד דוד ברנע "סוכן פנטסטי". ברנע הוסיף כי "היו לנו מקורות יומינט (מודיעין אנושי - ר"ב, י"ר) מעולים, והמשמעותי והבכיר מכולם היה 'המלאך'". את הטענות שהועלו לאורך השנים כי "המלאך" היה בעצם סוכן כפול, דחה ברנע על הסף. לדבריו, הנושא נבדק שוב ושוב על ידי צה"ל והמוסד וכולם הגיעו לאותה מסקנה: "’המלאך’ היה סוכן אסטרטגי". "גם בדקתי שוב", הצהיר ברנע. "לאחר קריאת כל הדוחות הרלוונטיים, אני יכול לומר בלב שלם ובביטחון מלא, עד כמה שאני יכול לשפוט את הדברים – אשרף מרואן היה סוכן חשוב ומשמעותי ביותר. כל מי שטוען אחרת, לדעתי, ככל הנראה מחפש פרסום או שפשוט איננו מבין בתמונה המודיעינית וביומינט".
בהמשך הנאום, ברמז עבה לטעויות של אמ"ן ב-1973, אמר ברנע: "אל לנו ליפול לקונספציה. גם היום אנו חשים את החוזק, העומק המודיעיני, היכולות העוצמתיות - צו השעה הוא לענווה מודיעינית וספקנות". זה היה זמן קצר לפני 7 באוקטובר, המחדל הגדול ביותר של המודיעין מאז מתקפת יום כיפור.
ואכן, "המלאך" נחשב במוסד עד היום לסוכן אגדי. בתחילת ספטמבר 1973 מרואן היה רק בן 29, אבל השפעתו על המודיעין הישראלי ובמיוחד על צבי זמיר, ראש המוסד דאז, הייתה בשיאה. ראש הממשלה גולדה מאיר, שנתנה אמון מלא ב"מלאך", הייתה נוהגת לשאול בדיונים סגורים "ומה אומר על זה החבר של צביקה?" ומה שאומר "החבר של צביקה" - זה בטוח נכון. זמיר סיפר בזיכרונותיו כי "הנוכחות של מרואן בשיחות של סאדאת עם הגנרלים איפשרה לי להיכנס לחדר הדיונים - כאילו הייתי ממש נוכח בחדר". עד כדי כך.
אם למישהו עוד היה צל של ספק לגבי אמינותו של "המלאך", הוא נגוז באוגוסט 1973. זה קרה אחרי ש"המלאך" העביר למפעילו במוסד דיווח דרמטי: מועמר קדאפי, שליט לוב, מתכנן מגה-פיגוע כנגד ישראל. קדאפי ביקש נקמה: ב-21 בפברואר 73' חצה בטעות מטוס נוסעים של ליביאן איירליינס את גבול ישראל בסיני. בגלל החשש שמדובר בטייס מתאבד שרצה להתרסק על הכור בדימונה, הוא הופל על ידי חיל האוויר הישראלי, ו-108 מתוך 113 הנוסעים נהרגו. קדאפי הזועם גייס חוליית מחבלים פלסטינים, שקיבלו ממצרים טילי סטרלה – טיל כתף נגד מטוסים בגובה נמוך – ואימונים להפעלתם. החוליה יצאה לאחר מכן לרומא, במטרה להפיל מטוס אל על שימריא משם לישראל עם מאות נוסעים. עין תחת עין, מטוס תחת מטוס.
אבל לישראל היה "מלאך" על כתפיה, שלא סתם ידע על המזימה, אלא שבצירוף מקרים מכושף היה גם האיש עליו הטיל נשיא מצרים אנואר סאדאת לתאם את מבצע הנקמה כולו מול הלובים והפלסטינים. מרואן אפילו נסע אישית לרומא כדי להעביר את הטילים למחבלים. הוא היה בדיוק במקום המושלם כדי למסור לישראל את המידע על התוכנית השטנית, ולוחמי קיסריה, יחידת המבצעים של המוסד, עקבו אחרי מרואן לנקודת המסירה, ואז אחרי חברי החוליה והשטיחים המגולגלים שבתוכם הוטמנו טילי הסטרלה. בטרם הספיקו המחבלים לבצע את זממם, הוזעקו כוחות מיוחדים איטלקיים ולכדו אותם. ראש המוסד זמיר יכול היה להודיע בגאווה גדולה לראש הממשלה מאיר שבזכות הסוכן המצטיין שלו וידיעת הזהב שמסר, ניצלו חייהם של מאות ישראלים. האמינות של "המלאך" הרקיעה; אחד כזה, היו משוכנעים רבים בקהילת המודיעין, בטוח יתריע בזמן כשתפרוץ מלחמה.
ואכן, מתחילת אותה שנה הציף מרואן את המוסד בידיעות על מלחמה קרבה, לפעמים עם תאריך מדויק. ואז הוא דיווח שהמלחמה בעצם נדחית; ואז שיש לה מועד חדש; ולפעמים שסאדאת נחרץ לצאת למלחמה; ולפעמים שהוא סתם מברבר את עצמו לדעת. כך שוב ושוב.
ב-26 וב-27 באוגוסט 1973, מספר ימים לפני שהגיע לרומא למסור את טילי הסטרלה למחבלים, השתתף מרואן בפגישה מכרעת בין סאדאת לנשיא סוריה חאפז אל אסאד בדמשק. ביומני חדשות בשחור-לבן מאותה תקופה הוא נראה במלוא קומתו התמירה, לבוש בקפידה כתמיד, צועד אחרי סאדאת במורד כבש המטוס. במוסד כמובן שאלו אותו מה היה בפגישה, ו"המלאך" לא איכזב גם הפעם. הידיעות שימסור "המלאך" בתחילת ספטמבר על הפגישה ההיא ישנו את ההיסטוריה כולה.
כמו כל הידיעות של מרואן, גם שתי אלו הופצו ב"ת.ג.", תפוצה גבוהה, לכל הגורמים הרלוונטיים, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון. "המלאך" מסר כי "סאדאת ממשיך לדבר על מלחמה, הפעם בסוף 1973, אך עתה שומר הוא יותר על סודיות בעניין הכרזותיו אלה". מרואן עידכן כי סאדאת הורה למלא בחשאי את מחסני החירום עד סוף 1973. ומה לגבי נשיא סוריה? "אסד הסכים למועד שסאדאת קבע לפתיחת המלחמה נגד ישראל (בסוף 1973) והבטיח שסוריה תפתח באותו זמן במלחמה בגולן".
או, במילים אחרות, מרואן מסר שההיערכות לקראת מלחמה תסתיים רק בסוף 1973, ורק אז, אולי, היא תפרוץ. מדוע "אולי"? כי "המלאך", שידע את מידת השפעתו על הצמרת הישראלית, הוסיף גם את "הערכתו". בדוח המפעיל שלו נכתב כי "לדעת המקור (כלומר, "המלאך") אין לקחת ברצינות את דיבוריו של סאדאת על מלחמה… המקור משוכנע שסאדאת רוצה להמשיך בתפקידו שלוש שנים נוספות לפחות, ללא מלחמה... גם בצבא [המצרי] משוכנעים עתה יותר ויותר שסאדאת לא יילחם, ואם הוא יאמר לקציני הצבא שתהיה מלחמה לא יאמינו לו, 'עד שיראו אש'".
אז הסוכן הכי אמין של המוסד, רגע אחרי שמנע פיגוע עם מאות הרוגים ישראלים, מדווח מפגישה בדמשק כי סוכם בין שני הנשיאים לדחות את המלחמה לסוף השנה, וממילא ההכנות למלחמה יסתיימו רק אז. ואז הוא מוסיף, כמו בהרבה פגישות עימו שבהן לא חסך מילים חריפות כדי להביע את דעתו על הנשיא, כי להערכתו, סאדאת, שכל מה שהוא רוצה זה לשרוד בתפקידו ואיש בצבא לא מאמין לו, כלל לא יפתח במתקפה. בישראל, שכפי שעוד נראה הייתה כבר דרוכה למלחמה באותה עת בגלל "המלאך", נשמו לרווחה. יש כמעט חצי שנה להתכונן, וגם אז, "המלאך" מעריך שסאדאת לא יעשה כלום. אבל הם רק לא ידעו דבר אחד:
שאחרי הרבה מאוד מידע אמיתי שהוא העביר - הפעם "המלאך" משקר, שקר שכולו חלק מתוכנית הונאה.
זה שקר נורא, שבאוקטובר 1973 יתרום תרומה מכרעת למחדל שעלה בחייהם של כ-2,400 חיילים ישראלים, ויצר שֶבר עמוק שישנה את פניה של ישראל לעד. "המלאך" ידע היטב שסאדאת ואסד לא התכוונו לחכות עם המלחמה לסוף השנה, ויתרה מזאת - שבאותה פגישה בדמשק כבר הוחלט גם על תאריך. 6 באוקטובר 1973. יום כיפור התשל"ד.
בחודש שלאחר מכן, השתתף "המלאך", כעוזר קרוב של סאדאת, בפגישות עם הצמרת המצרית ובכירים נוספים בעולם הערבי, שם נסגרו כל הקצוות להתקפת הפתע המשולבת. הוא לא סיפר על כך דבר למוסד. ובגלל שמרואן אומר שאין מלחמה עד סוף השנה וגם אז לא בטוח, אז המוסד כולו, ובעקבותיו מערכת הביטחון והממשלה, יישרו קו. ב-24 בספטמבר, בישיבה מיוחדת של פורום מטכ"ל שעסקה בסכנה קרובה של מלחמה אפשרית, מסר זמיר את ההערכה המרגיעה של המוסד כי מלחמה "לא צפויה בקרוב" ולמעשה לא תפרוץ בשנה הקרובה.
אלא שמאוד קשה להסתיר הכנות למתקפה סורית-מצרית משולבת, וגם באמ"ן ובעיקר במוסד החלו להצטבר עוד ועוד ידיעות מדאיגות שמשהו קורה. שני סוכני צמרת אחרים של המוסד דיווחו על מלחמה בשער, שתתחיל בהונאה כאילו מדובר בתרגיל, שלפתע יהפוך להתקפה אמיתית. אבל כש"המלאך" אמר שאין מלחמה בקרוב, אמ"ן והמוסד התייחסו למידע הסותר בזלזול ולא הפיצו אותו לרה"מ ולשר הביטחון. "היו אלה ידיעות אשר באופן נורמלי היו מחייבות את ישראל להתייחס אליהן בדאגה וברצינות, והיו מחייבות מצב כוננות ואולי אף גיוס מילואים. דבר לא נעשה", אמר אלוף שלמה גזית. גזית, שהתמנה לראש אמ"ן אחרי המלחמה, לא היה קשור למחדל, ונחשב לאחד מהטובים שכיהנו בתפקיד. בשיחות על הפרשה עם רונן ברגמן, שגזית התיר לפרסם רק אחרי מותו, הוא אמר כי "ההחלטה הבלתי-מודעת שאומצה על ידי הדרג המדיני והביטחוני הבכיר הייתה חד-משמעית: כל עוד לא נכנסה ידיעה מתריעה מאשרף מרואן, נדחו הטיפול והתגובה למידע הרב והמדאיג שהתקבל מיתר המקורות של מערך המודיעין. אלמלא התלות שנוצרה אצלנו במרואן, אין לי ספק שהיינו מגייסים את כוחות המילואים קודם לכן. מרואן הושתל בעורף ובעומק המודיעין הישראלי, גייס כמשוּטֶּה את ראש המוסד זמיר, היתל בו כרצונו, ובפועל היה הבורג המרכזי של תוכנית ההונאה המצרית".
בסוף מרואן מסר התרעה, בחצות בלילה שלפני המתקפה. זו אותה פגישה מפורסמת שלו עם זמיר בלונדון, שהפכה מאז למיתולוגית ממש בישראל. תומכיו של "המלאך" בקהילת המודיעין - יש לו כאלו רבים גם היום - טוענים שההתרעה הזו היא ההוכחה הניצחת לאמינותו. אבל האזהרה של "המלאך" נתנה רק 12 שעות לפני המתקפה, כשהמצרים יודעים היטב שלישראל דרושות לפחות 48 שעות כדי לעבות את הכוחות בתעלה ולהוריד לשם יחידות מילואים, במיוחד כשיש עוד חזית בצפון. המצרים גם טמנו לחיל האוויר מארב טילי קרקע-אוויר לאורך התעלה ולא חששו ממכת נגד מקדימה. כשחיל האוויר נכנס לפעולה, ולמרות שנדרך שעות קודם, הוא ספג אבידות עצומות ולא הצליח לסייע כמעט כלל.
זאת ועוד: ההתרעה שמסר מרואן באותה פגישה הייתה רחוקה מלהיות נחרצת כפי שהיא מוצגת בשלל הספרים, הסרטים והמאמרים שנכתבו על אודותיה. למעשה, "המלאך" המשיך להתל בישראלים גם בפגישה הזו, והציע דרך שאולי תמנע את המתקפה: להדליף לתקשורת העולמית שהמצרים עומדים לתקוף.
כאשר זהותו של "המלאך" והמידע שהעביר לישראל נחשפו, הופיע הסיפור בעמוד הראשון של "אל–אהראם", החשוב שבעיתוני מצרים. לכאורה, מדובר בבוגד. אלא שמרואן זכה לכבוד מלכים במצרים, ואחרי מותו המסתורי נערכה לו הלוויה מפוארת שרק מצרים מעטים זכו לה. במקום בוגד, הוא זכה ליחס של גיבור לאומי
זמיר בלע גם את הפתיון הזה. לקראת הישיבה שהחלה בבוקר יום כיפור ב-8:05 - כשש שעות בלבד לפני המתקפה - הוא כתב לגולדה שכדאי לנסות את הרעיון של "המלאך". הדברים נפלו על אוזניים קשובות. "המקור של צביקה אומר [ש]ניתן לסכל המלחמה על ידי הדלפה", אמר השר ישראל גלילי המקורב למאיר בישיבת חירום של הממשלה ביום כיפור. "צביקה מציע לנסות זאת". בישיבה הזו פרץ ויכוח סוער: האם כדאי לצאת למכת מנע? מה היקף המילואים שיגויסו? ואולי הרעיון של "המלאך" ימנע את הצורך בכל אלו? "אני עדיין שוקלת", אמרה מאיר להצעת דיין לגייס מילואים. "אשר למכה מונעת, הלב נמשך, אך עוד נראה. מה יהיה אם באמת נקבל את העצה של החבר של צביקה". בעקבות אותה עצה, חלק גדול מזמנה באותו בוקר הקדישה מאיר לפגישות עם שגרירים, כדי להעביר את המסר המדובר.
ב-13:55 קטע קול יללת הצופרים את הוויכוח. המלחמה החלה. העצה של "המלאך" לא הייתה מונעת דבר, אבל היא השיגה את מטרתה: עוד זמן יקר שישראל ביזבזה לפני המתקפה. גולדה מאיר הייתה המומה. כל השנים האלו היא הייתה משוכנעת שהיא יודעת מה קורה בלשכתו של סאדאת, בזכות "החבר של צביקה". והחבר הזה, מילמלה גולדה בתימהון אחרי תחילת המתקפה, אמר שוב ושוב ש”סאדאת יודע שהוא צריך להפסיד".
× × ×
השנים נקפו מאז, והאשמים במחדל – מי יותר בצדק ומי פחות – סומנו: ראש אמ"ן אלי זעירא וראשי חטיבת המחקר שלו; הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר; אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש); שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, רשימה חלקית בלבד. רק אחד נותר כמעט ללא סימני שאלה: אשרף מרואן, "המלאך", הסוכן הטוב ביותר שהיה למוסד מעולם, ולפי חלק ממטפחי המיתוס סביבו - הסוכן הטוב ביותר בהיסטוריה בכלל.
במשך ארבע השנים האחרונות צללנו לנבכי פרשת "המלאך". נברנו באלפי מסמכים, רובם הגדול מתוך המודיעין הגולמי והמעובד מהשנתיים שקדמו למלחמה, ובתמלילי ורישומי פגישות. נפגשנו עם קציני מודיעין וחוקרים, והתוודענו לשיחות ולתחקירים פנימיים שנערכו על הפרשה, כולל עם כאלו שהייתה להם נגיעה אישית להפעלה של "המלאך". חלקם מסרבים גם היום להאמין שמרואן היה סוכן מְשַׁטֶּה, שהצליח להתל בהם.
אחרים טענו כבר בעבר כי עולה חשד כבד ש"המלאך" היה סוכן כפול, ופירסמו זאת במאמרים ובספרים, כולל אחד החתומים על הכתבה הזו, רונן ברגמן, שהיה הראשון לפרסם את הפרשה עוד ב-1998. אלא שעד כה דובר בחשדות בלבד, משום שההיקף האדיר המלא של הראיות לא היה זמין. עד השבוע.
במקביל לתחקיר "7 ימים" התנהלה סדרת בדיקות של כמה בכירים לשעבר באמ"ן ובמוסד. זו הייתה יוזמה פרטית שלהם. מסקנותיהם הוצגו בפורומים סגורים לרבים מראשי קהילת המודיעין בעשורים האחרונים. אחרי שהתאוששו מהתדהמה, רובם הסכימו עימן.
השבוע חושף "7 ימים" כי לא זו בלבד ש"המלאך" לא היה "הסוכן הטוב ביותר של המוסד", אלא שהראיות מצביעות בדיוק על ההפך: אשרף מרואן היה ביודעין חלק ממבצע הונאה מקיף ומתוחכם, שסייע למצרים להפתיע את ישראל. כל זה התרחש גם בגלל שרשרת כשלים חמורים של המוסד בהפעלת "המלאך", ומהתעלמות מנורות אזהרה מהבהבות לגביו. "המלאך" גם נטע ביטחון מזויף באמ"ן בכלל ובחטיבת המחקר בפרט, ולכן מסקנות התחקיר חלות גם עליהם. לאמ”ן יש כידוע חלק מרכזי באחריות למחדל, ובנוסף לכך, העובדה שאיש בחטיבת המחקר לא בחר לאתגר את אופן הפעלתו החריג של מרואן למרות אין סוף שאלות שצפות באופן ברור מהפרשה, זועקת. וכן, אצל כולם הייתה גם אותה תחושת עליונות ישראלית: הרי לא ייתכן שהמצרים האלה יצרו הונאה כל כך מתוחכמת, והצליחו להערים על אימפריית המודיעין שלנו.
היקף החומר שנאסף הוא עצום, ורק עיקריו יובאו בעמודים הבאים. הקפדנו להסתמך אך ורק על חומר מודיעיני ישראלי. היו פרסומים שונים ומשונים בעולם הערבי לגבי "המלאך" וההונאה שלו, אבל לא ניתן להוכיח מה מקורם, או להיות בטוחים כי אינם פברוק לאחר מעשה. ועוד דגש חשוב: בפרשה הזו, אין אקדח מעשן אחד. אין, למשל, מסמך סודי אותנטי של המודיעין המצרי שמוכיח ש"המלאך" היה שתול שנשלח מקהיר להונות את ישראל. אבל פיסה אחר פיסה, כשבוחנים את כל פרטי סיפור ההפעלה המדהים של אשרף מרואן - כפי שיגולל בעמודים הבאים, כולל גילויים רבים המתפרסמים כאן לראשונה - קשה שלא להגיע למסקנה ש"המלאך" של המוסד היה ראש החץ של מבצע הונאה מצרי מתוחכם.
ולצערנו, הוא גם הצליח.
פרק ב': הגיוס
או: מי זה הנודניק הזה שכל הזמן מתקשר לשגרירות?
הליופוליס ("מצרים החדשה") הוא גם היום אחד הרובעים היוקרתיים בקהיר, מקום מגוריה של האליטה המצרית. ב-1965 אירח מועדון הספורט האקסקלוסיבי של הליופוליס משחק טניס, ובין צופיו היו שני צעירים: סטודנט לכימיה בן 21 בשם אשרף מרואן, ונערה בת 17 בשם מונה נאצר, בתו של הנשיא הכל-יכול של מצרים באותה עת, גמאל עבד אל-נאצר. השניים נפגשו ביציע, החלו לצאת יחד, והתאהבו. שנה לאחר מכן, כשמרואן סיים את לימודי התואר הראשון, הוא ומונה נישאו, והצעיר הפך למחותנו של הנשיא. מרואן התגייס לצבא המצרי, ואחרי כשנתיים עבר לעבוד בלשכת נאצר. הוא צבר שם ניסיון וידע רב על נושאים מודיעיניים, ביטחוניים ופוליטיים.
בשיא הקרבות, כאשר ישראל כבר הכתה את מצרים, הזעיק "המלאך" את זמיר לפגישה בחו"ל. הוא מסר לו שלמצרים יש 400 טילי סקאד מכוונים לתל–אביב, וסאדאת מתכנן מלחמה ממושכת. זה היה שקר מוחלט, אבל זמיר העביר את המסר לגולדה. הידיעה הזו השפיעה על ההחלטה לחתום על הפסקת אש. בדיוק כמו שסאדאת רצה
ב-1968 עבר הזוג להתגורר בלונדון, ומרואן החל את לימודיו לתואר השני בכימיה. לכאורה, על פי הגרסה שהתקבעה, הזוג נתקל בקשיים כלכליים, גם בגלל שמרואן נהג להמר, והוא חיפש אמצעי הכנסה. בסרט "המלאך" שהועלה בנטפליקס סופר סיפור שונה: מרואן היה פגוע מהיחס המזלזל של נאצר וסביבתו כלפיו. כך או כך, לפי הטענה, הוא החליט באמצע-סוף 1970 לפנות לשגרירות ישראל, ולהציע את שירותיו תמורת תשלום.
בתחילה פנה מרואן לשגרירות ישראל ברומא. כאשר לא זכה לתגובה, פנה לנספח הצבאי בשגרירות ישראל בלונדון. גם שם לא זכה למענה. הסיבה הייתה טעות בירוקרטית: במצרים, הנספח הצבאי בשגרירות הוא זה שאחראי גם על מודיעין. מרואן חשב שכך נוהגות כל המדינות. אלא שבישראל, הנספח הצבאי עוסק בעיקר בקשרים עם גורמי ביטחון במדינה אליה נשלח, ובענייני מודיעין עוסקים בעלי תפקידים אחרים. לכן הנספח הצבאי בשגרירות ישראל, שחשב שמדובר בעוד תמהוני שמבטיח עולם ומלואו, דחה אותו שוב ושוב. אלא שמרואן לא ויתר, ידע כשהנספח התחלף והתקשר לנספח החדש. כשגם זה ניער אותו, השיג מרואן את מספר הטלפון של הנספח בביתו, והחל להתקשר לשם שוב ושוב. בשיחה האחרונה, אשת הנספח הנזעמת חטפה את האפרכסת, ואיימה שאם מרואן יטלפן שוב, היא תפנה למשטרה. השיחות פסקו והיה נדמה שהעניין נגוז.
בינתיים, מצרים עוברת טלטלה. ב-28 בספטמבר 1970 נאצר, המחותן של "המלאך", מת מהתקף לב. היורש הוא סגנו, אנואר סאדאת, שנחשב לאפרורי ונטול כריזמה. במודיעין הישראלי רואים בו אדם חלש, שמשתמש מדי פעם בסמים ושלא ישרוד בתפקיד. ההמונים במצרים מתרפקים על זכרו של המנהיג האהוב, וסאדאת זקוק נואשות לתמיכת משפחתו של נאצר. הוא מקרב אליו מאוד את מרואן, ומעניק לו שלל תפקידים וסמכויות. לכאורה, אין לסאדאת מושג שהצעיר המועדף החדש שלו מתדפק באותה עת בלונדון על דלתות השגרירות הישראלית ומתחנן להפוך למרגל, ללא הצלחה.
בדצמבר 1970 הגיע ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרן יריב, לביקור בלונדון. לגמרי במקרה, שמואל גורן, לשעבר מפקד יחידה 504 שכיהן באותה עת כראש מוקד אירופה של "הצומת" – אגף גיוס והפעלת הסוכנים של המוסד – התלווה למכונית שאספה את יריב משדה התעופה הית'רו לשגרירות. איתם ברכב היה גם הנספח הצבאי בשגרירות ישראל, אשר במהלך הנסיעה סיפר בשעשוע על איזה נודניק מצרי, אחד בשם אשרף מרואן, שמתקשר ללא הרף ומבקש להיפגש.
גורן, שהבין מיד בדיוק במי מדובר, לא צחק. במודיעין הישראלי הכירו מזה מספר שנים את שמו של חתנו של נאצר, אשר החל לצבור כוח בצמרת המצרית. במוסד גם הכירו את חיבתו לכסף מהיר. רק שבועות אחדים קודם כתב גורן בצער שאין סיכוי להצליח לגייס אותו. והנה פתאום הוא מופיע, ורוצה להפוך למרגל. גורן מיהר להורות על יצירת קשר מיידי עם מרואן, ונקבעה עימו פגישה במלון רויאל לנקסטר.
× × ×
לקראת הפגישה הראשונה ערכו בשלוחה הלונדונית של המוסד בדיקת רקע למרואן, ומשום מה הגיעו למסקנה המוטעית שאינו דובר אנגלית מספיק טובה. במוסד החליטו לשלוח קצ"א (קצין איסוף, הכינוי למפעיל סוכנים באגף "הצומת") דובר ערבית. היה שם באותה עת רק אחד כזה: דובי, קצ"א צעיר ששירת באמ"ן, עבר אולפן ערבית בשב"כ והועבר למוסד. "וככה, לגמרי במקרה", שיחזר דובי בשיחות פנימיות, "יצאתי אחר הצהריים למלון רויאל לנקסטר בלונדון", לפגישה ששינתה את ההיסטוריה.
הפגישה החלה. לימים יספר דובי כי "מרואן היה בהלם" מהערבית השוטפת של הקצ"א, שלא נראה בעיניו ערבי. הוא דרש לראות את דרכונו של דובי, כדי לוודא שלא טומנים לו מלכודת. דובי הסכים, ולכאורה מרואן נרגע. הקשר עם "המלאך" החל. זמן קצר מתחילת הפגישה, ההלם עבר לדובי: לנגד עיניו הפעורות שלף מרואן צרור ניירות עבה מתיקו. "תכתוב", ספק הציע-ספק פקד על מפעילו החדש להעתיק מידע מהמסמכים.
היו אלה מזכרים סודיים ביותר של הצבא המצרי, שכללו פירוט סדרי כוחות מדוקדק של הצבא המצרי. רוב החומר היה כבר ידוע לאמ"ן ממקורות אחרים, אבל המקור הטרי סיפק את מה שמנתחי וחוקרי המודיעין הכי אוהבים: מידע מצליב. כשדובי שאל את מרואן על חומרי לחימה כימיים במצרים, נושא שהטריד אז את ישראל, מרואן הופתע, אבל אמר שיבדוק וימסור את המידע בפגישה הבאה. כל זה התרחש מבלי שהשניים קבעו מהם התנאים לקשר ביניהם, מה מרואן יקבל עבור שירותיו, ומבלי שישראל הבינה באמת מה מניעיו.
כמה מאנשי המודיעין שבדקו בארבע השנים האחרונות את פרשת "המלאך", מצביעים על הנקודה הזו כאחת מִנּוּרות האזהרה שהיו אמורות להידלק מיד: מרגל מגיע לפגישה בה הוא מתעתד למכור את סודות עמו תמורת בצע כסף - ובכלל לא דן על התשלום? אחר כך הוא עוד מבטיח מידע נוסף, וגם הוא ללא משא ומתן? "זה קל מדי", אומר אחד מאנשי המודיעין שבחנו את הפרשה, "בכיף שלו, בלי שהוא מנהל בכלל משא ומתן שמתמחר את הסיכון העצום שהוא לוקח בלהוציא את המסמכים האלה ממצרים ולהביא אותם לפגישה. התנהגות לא ממש שכיחה אצל אנשים בתחום הזה".
במשך אותו שבוע נפגש "המלאך" עם דובי שלוש פעמים, וקיבל ממנו עוד מידע רב. לסיכום סדרת הפגישות ("סבב" בלשון המוסד), ביקש דובי לבדוק כמה שאלות מפתח: לאילו תחומים מסווגים יש למרואן נגישות? מה התפקידים והמנגנונים בהם הוא חבר? ממי בצמרת המצרית הוא יכול לקבל מידע מבלי שיובן שהוא מרגל? ובקיצור, במה הוא יכול להועיל למודיעין הישראלי?
התשובה של מרואן הייתה החלום הרטוב של כל קצ"א: "המלאך" פירט רשימה עצומה של תפקידים, קשרים ונגישויות, שהייתה גם רחבת היקף, גם מגוונת, ובאורח פלא ישבה בדיוק על הצרכים של המוסד. מרואן סיפר, למשל, שבמכלול תפקידיו הסודיים היה, בין השאר, הגשת הדואר לנשיא סאדאת, שכן כל מכתב עבר דרך משרדו. זה כולל גם העברת הוראות הנשיא לכל מנגנוני השלטון וקבלת ידיעות מודיעין מכל המנגנונים שזורמות לנשיא. בנוסף, סיפר מרואן, יש לו קשרים "סודיים" עם שגרירויות מצריות ברחבי העולם, והוא גם מונה לאחראי על התיאום בין מצרים לארגוני הטרור הפלסטיניים ועל משלוח כספים ונשק אליהם. הוא אף סיפר שקיבל אחריות על מנגנון ה"תנזים", המודיעין של מפלגת השלטון. מאוחר יותר מונה גם לרכז את הקשרים החשאיים עם לוב.
והרשימה נמשכה: "המלאך" סיפר כי הוא שומר על קשרים אישיים בכל הצבא המצרי, ומקבל גם ידיעות מאביו, ששירת כקצין בכיר, ומחבריו. וחוץ מזה, כמובן, יש לו השפעה גדולה בזכות משפחת אשתו, בתו של המנהיג הנערץ נאצר. בסיום השיחה המפעיל דובי הופתע שוב כשמרואן הציע בעצמו, בהתנדבות, ש"יהיה מוכן לשלוח התרעות על כל כוונה של מצרים לפתוח במלחמה". התרעה למלחמה היא הגביע הקדוש שכל ארגון ביון מבקש; והנה, הוא פשוט מוגש כאן לישראל על מגש.
על פי המומחים שעימם שוחחנו, מעולם בהיסטוריה של המוסד לא היה סוכן שסיפק כל כך הרבה מידע על כל כך הרבה תחומים, סוכנויות ואנשים. "הוא היה כמו עשרה מרגלים באחד מבחינת הנגישות שלו", אומר אחד מבכירי המוסד לשעבר שחקר בשנים האחרונות את המקרה.
אבל כבר אז, בזמן אמת, ובוודאי בדיעבד, כל הפנטזיה הזו שנוחתת פתאום על המוסד הייתה צריכה לעורר ספקות וחשדות. הסיבה פשוטה, כפי שאומר בכיר לשעבר שבדק את פרשת "המלאך": "אין איש כזה. אין אדם במשטר טוטליטרי שיש לו נגישות כזו, בגיל כזה, ונושא בכל כך הרבה תפקידים במקביל. הוא הרי עוזר של סאדאת ונמצא לידו. אז איך יש לו הבנה כל כך עמוקה בנושאים צבאיים ונגישות לכל מסמך צבאי שהוא רוצה? אלו לא מסמכים שנמצאים בהישג יד בלשכת מנהיג". בכיר שהיה מעורב בהפעלה של מרואן בשנים לאחר מלחמת יום כיפור וראה את הרשימה שדובי הפיק באותו יום, אמר בשיחה עימנו: "זו רשימה שמעולם לא ראיתי. לו הייתי רואה, לו מי מאיתנו, כמה מהוותיקים המנוסים היה רואה, היה לנו ברור שמשהו פה לא בסדר". וכל זה, נזכיר, גם בחינם בינתיים.
כל המודיעין הרב שמסר "המלאך" בסדרת הפגישות הראשונה הועבר לבדיקת אמ"ן, שם אישרו שהוא מדויק. רובו ממילא היה ידוע לישראל, אבל בקהילת המודיעין ראו בכך הוכחה ש"המלאך" אמין. "המלאך" עבר את המבחן, גויס כסוכן, וקרנו שלו - ושל המפעיל דובי - החלו לעלות.
פרק ג': ההפעלה
או: "ידעתי שהשיקולים לא היו טהורים"
בינתיים במצרים, מעמדו של מרואן במשטר סאדאת הלך והתחזק. במאי 1971 יצא סאדאת למסע טיהור בצמרת שלטונו, לאחר שהגיע לאוזניו מידע על התארגנות להתנקש בחייו. על פי כמה מהגרסאות, למרואן היה חלק בסיכול המזימה הזו, מה שהפך אותו למקורבו ונאמנו של סאדאת. במוסד עקבו בדריכות אחרי נסיקת הסוכן שלהם, ואמינותו של "המלאך" האמירה, ודאי כשרוחות מלחמה מתחילות שוב לנשב בקהיר.
ואכן, סאדאת התכונן למלחמה. החישוב שלו היה אסטרטגי: הוא רצה לעזוב את הגוש הסובייטי ולהתקרב לארה"ב. הדרך לשם עוברת כמובן בשלום עם ישראל. אלא שישראל כבשה במלחמת ששת הימים את סיני, וסאדאת ועמו לא יכולים להבליג על כך. ניסיונותיו ליזום מהלך מדיני שיכלול נסיגה והסכם עם ישראל נדחו ביוהרה על ידי גולדה מאיר וממשלתה. נותרה לו רק דרך המלחמה.
אבל סאדאת גם ידע שצבאו נופל בעוצמתו מצה"ל, ושאין לו סיכוי לכבוש את כל המדבר העצום. אז הוא הגה תוכנית מורכבת, מסוכנת ומבריקה. לכאורה, הוא התכונן לכבוש חלק גדול מסיני. תוכנית הקרב שלו מכונה במצרים "גרניט 2 משופר", והיא התוכנית שעליה מדווחים "המלאך" ומקורות נוספים לישראל. היא כוללת צליחה והסתערות לעומק של כמה עשרות קילומטרים לתוך חצי האי, עד לאזור קו המעברים. רק בדיעבד יתברר שישראל התכוננה למלחמה הלא-נכונה.
בתחילת הפגישה המפורסמת בלונדון, בלילה שלפני המלחמה, זמיר החל משום מה לשאול את "המלאך" בכלל על נושא דיפלומטי. "אז מרואן לא מבין מה הוא רוצה ממנו, שאין לזה שום חשיבות", העיד המפעיל דובי. "(ואמר ש)הוא בא לדבר על מלחמה מחר. זמיר הופתע, ואמר למרואן: 'איזו מלחמה מחר? על מה אתה מדבר?'"
סאדאת ידע שאין לתוכנית "גרניט 2 משופר" כנראה שום היתכנות אמיתית. כוחותיו שייכנסו לעומק סיני פשוט יחוסלו על ידי חיל האוויר הישראלי, ולמצרים אין טילי קרקע-אוויר שיכולים להתמודד עימם בטווחים הללו. לכן, בסודי סודות, הוא אימץ את תוכניתו של הרמטכ"ל סעד א-שאזלי, שכונתה "צריחים גבוהים", ואפילו פיטר את שר ההגנה שהתנגד לה. הרעיון היה פשוט: צליחה של התעלה, וכיבוש המעוזים של קו בר-לב עם רצועה צרה של כמה קילומטרים בגדה המזרחית. כך כוחותיו יישארו תחת מטריית הגנת טילי הנ"מ המצריים. התוכנית הזו, אם תבוצע כהלכה, תסתיים למעשה בערבו של יום התקיפה הראשון. סאדאת האמין שעצם ההצלחה להכות את צה"ל ולגבות ממנו דם, לחצות את התעלה ולהישאר ב"צד הישראלי" שלה - תספיק כדי שיוכל להביא לעמו תמונת ניצחון. המהלך יזעזע את הציבור בישראל ויכריח את ממשלת גולדה מאיר, בחסות המעצמות שבוודאי לא ירצו עוד מלחמה במזרח התיכון, להיכנס למו"מ. תוך כדי, סאדאת יוכל להתקרב לארה"ב, להחזיר בהסכם את סיני למצרים, ולהצדיק לעמו חתימת שלום עם הציונים. ומה עם הסורים? הם בוודאי יוכו שוק על ירך, אבל מבחינת סאדאת - הם היו נזק אגבי.
כל התוכנית הטקטונית הזו תלויה על שני זיזים: ראשית, שהמלחמה תיפתח בהפתעה מוחלטת, 48 שעות לפני שכוחות המילואים של ישראל יגיעו לתעלה, כפי ששאזלי דרש; ושנית, שהמלחמה לא תצא משליטה ותסתיים כמה שיותר מהר בהסכם הפסקת אש. בשתי המשימות הללו - היה לאשרף מרואן תפקיד מכריע.
× × ×
בישראל, כאמור, לא ידעו על "צריחים גבוהים", התוכנית האמיתית של סאדאת, כי מרואן "שכח" לספר עליה, והתכוננו ל"גרניט 2 משופר". לכן באמ"ן לא האמינו שמצרים תצא למלחמה ללא מערך טילי נ"מ שיכול לכסות גם את עומק סיני. כל עוד אין לה מערך כזה, ונשק הגנתי והתקפי נוסף - המלחמה רחוקה. ואם בכל זאת יתקפו, כך היו משוכנעים במודיעין הישראלי, ישראל תדע - הרי יש לה את "המלאך" שיתריע ומקורות נוספים - וחיל האוויר יחולל שמות בכוחות המצריים שמתרחקים מהתעלה.
"צריחים גבוהים" הייתה מוכנה מבצעית בקיץ 1973, וחגי תשרי נבחרו כשעת השי"ן להפעלת התוכנית. מרואן היה חייב לדעת את כל זה, שכן כאמור הוא נכח באינספור פגישות בהם דנו על תאריך המלחמה וההכנות לביצועה. אבל הוא לא אמר מילה למפעיליו, ובמקום זאת הלעיט את המוסד במידע כוזב, עד לילה לפני הפתיחה באש.
בינתיים, דובי המשיך להפעיל את "המלאך", אבל זו הייתה הפעלה מאוד לא שגרתית, בלשון המעטה. בכל מערכת יחסים בין סוכן למפעיל, קיימים כללים ברורים: המפעיל הוא שמתווה את הדרך, והסוכן הוא שמבצע. המפעיל גם צריך בכל רגע נתון לחשוד במניעיו של המקור: אולי הוא בעצם סוכן כפול? אולי יש עוד שירות מודיעין שמפעיל אותו? הוא אפילו עלול פתאום, בהתקף ייסורי מצפון, לרצוח את המפעיל שלו.
אבל כל הכללים הללו נעלמו בהפעלת "המלאך". החשש המתמיד שהוא יחליט לקטוע את הזרמת המידע גרם למפעיל דובי, לראש המוסד זמיר ולכל הארגון כולו לבעוט בנהלים שלהם עצמם. כל סוכן עובר מעת לעת בדיקת פוליגרף, למשל. שם הוא נשאל, בין השאר, אם הוא סוכן כפול, ואם המידע שהוא מוסר אמיתי. מטה המוסד ביקש לבדוק גם את "המלאך" בפוליגרף, אבל זמיר ודובי חששו שייפגע וחסמו את הבדיקה. אפילו ההוראה הבסיסית ביותר - לבדוק פיזית כל מקור, שמא הוא חמוש - נזנחה. "יום אחד אני יושב איתו, זה היה באחד מהסבבים הראשונים", שיחזר דובי בשיחות פנימיות, "ופתאום אני רואה שהז'קט שלו זז הצידה ומתגלה אקדח".
אחד מהמשתתפים בשיחות, שמכיר היטב את הכללים במוסד, לא הסתיר את תדהמתו. "זה חתיכת אירוע, שבמקרים אחרים היה הופך לדרמה מוסדית גדולה: מישהו שסוכן הצליח להיכנס לפגישה איתו עם אקדח. זה היה נגמר בחקירה ובצעדים קשים מאוד. הרי הוא יכול היה להרוג אותך בשנייה".
דובי הסכים. "היה יורה בי, כן, לו הוא רצה הוא היה יורה בי… אני חשבתי בהתחלה שהוא רוצה לירות בי או לאיים עליי, אבל מהר מאוד הבנתי שלכל היותר רצה להשוויץ באקדח ולהראות לי שהוא מגן על עצמו".
דובי תהה אם מרואן לא חושש שהאנגלים יתפסו אותו עם אקדח לא חוקי, ו”המלאך” ענה שיש לו דרכון דיפלומטי. "אמרתי לו, אם יעצרו אותך, ייקחו לך את הפספורט ויזרקו אותך מכאן… אז הוא אומר ‘אל תדאג לי, אני בסדר. אף אחד לא יעז’".
אגב, האירוע החריג הזה גם נגמר בצורה חריגה: דובי ביקש לראות את האקדח, "המלאך" הבין שהמפעיל שלו מתפעל מהנשק - ואמר שיעניק לו אותו במתנה. דובי אמר שלא יוכל לקבלו, אבל "בסדרת הפגישות הבאה, הוא בא עם קופסה ענקית מהודרת ובפנים האקדח מבריק ועטוף באופן מרשים מאוד. הוא התעקש ולא השאיר לי ברירה. לקחתי את האקדח, כי הבנתי שבאמת אין טעם להתווכח".
זו רק דוגמה קטנה לאיך "המלאך" שינה את כללי המשחק מהיסוד בכל תחום של יחסי מפעיל-סוכן במוסד. מדבריו של דובי עצמו בשיחות פנימיות מתברר שוב ושוב עד כמה היוצרות התהפכו: בפועל, מרואן הפך למפעיל, גם של עצמו וגם של דובי וזמיר. הוא שלט במפגשים, בתדירותם, באורכם, רק הוא יכול היה ליזום פגישה ולקבוע את התנאים, פעמים רבות גם את סכום הכסף שיקבל, ושיחק במפעיליו. דובי סיפר בראיון עיתונאי כי המפגש היה כמו בדוכן בשוק: מרואן נתן, דובי לקח ואז דובי שילם. אבל בזמן אמת, ולנוכח הזהב המודיעיני הטהור שמרואן הזרים, אף אחד לא שם לב לשורת הבעיות הקשות בהפעלה. באחד מרגעי השיא כותב דובי בפרוטוקול של אחת מהפגישות כי "רמס"ד (ראש המוסד) מסביר לו מה באמת קרה" לגבי פעולה שביצע חיל האוויר באותה עת. המקור מקבל מידע מראש המוסד, לא להפך.
דובי, בראיונות הספורים שהעניק בפומבי, גיבה את זמיר. אבל בשיחות פנימיות שנערכו לסירוגין בשנים האחרונות, הוא נשמע אחרת לגמרי. "עצם העובדה שצביקה זמיר, שראש המוסד היה מעורב בהפעלה עד לדרגה כזו, זה לא בסדר", אמר שם דובי. "לא לפניו ולא אחריו היה דבר כזה, מכיוון שהוא הושפע ממנו יותר מדי. ראש המוסד הושפע מהאיש, מ’המלאך’. התאהב בו ממש. הרגיש שהוא חבר שלו..."
דובי אולי ניסה לדבוק בעקרונות ההפעלה, אבל בגלל זמיר נוצרה למעשה הפעלה כפולה, וראש המוסד הכתיב את הטון. "בשביל ‘המלאך’ לפגוש את ראש המוסד, זה היה באמת כבוד. אירוע-אירוע", אמר דובי בשיחה פנימית. "זה מראה שאנחנו מייחסים חשיבות רבה מאוד לידיעות שלו, ולאישיות שלו, וכולי וכולי [כי] שולחים את ראש המוסד, אבל אסור היה לו להיכנס עד כדי כך לעומק כזה של הפעלה. [זמיר] נפגש איתו ודאי עשר פעמים, אם לא יותר מזה… וזה לא תפקידו. באמת לא תפקידו. אתה רוצה להתרשם? תראה אותו פעם אחת. אבל אל תיכנס לתפקיד של מפעיל. זה מזיק, זה לא טוב. עובדה שזה לא נעשה לפני כן ולא אחרי כן. היה להם [לראשי המוסד האחרים] שכל".
זמיר עצמו מתאר בספרו את יחסי הרעות והאחווה שנוצרו בינו ובין מרואן. "לא היינו חברים. אולי המונח ידיד אכן הולם יותר, הייתה בינינו כימיה. אני מאמין שהוא העריך וכיבד אותי". ובמקום אחר כתב: "הייתי לו לפרטנר. אני מבחינתו הייתי סוג של שותף מועיל". זה כנראה נכון; השאלה היא שותף מועיל למי.
דובי מתאר בשיחות הפנימיות יחסים קצת יותר מורכבים. "[זמיר] נגרר לזה, הוא הוקסם מהבחור, מעצם מהסיטואציה שהוא יושב איתו". אלא שזמיר, שהגיע לראשות המוסד מצה"ל, מעולם לא הפעיל סוכנים. "צביקה לא הבין שום דבר בסוכנים, הוא לא ראה אף פעם סוכן בעיניים", אמר דובי. "הוא לא דיבר אף פעם עם סוכן. כלום. אבל… הוא נכנס פנימה לפגישה שלנו והיה לי ברור שהוא נשבה בקסמו מיד בהתחלה... גם מרואן התרשם. זה מאוד החניף לו ומצא חן בעיניו שכבר בשלב כל כך מוקדם ראש המוסד בא אליו. כנראה שהוא איש חשוב מאוד".
היה לזה אפקט מיידי: מרואן העלה את התשלום. "הנוכחות של זמיר העלתה דרך אגב מאוד את מחיר ההפעלה אחר כך", סיפר דובי.
אחד מהנוכחים בשיחות שואל: "ואיזה חלק היה לך בהפעלה?"
"בפגישות שצביקה נכח - כמעט כלום. רק ישבתי בצד וכתבתי ממש כמו שרייבר (מושג בגרמנית שפירושו כתבן מומחה - ר"ב, י"ר). לא השתתפתי בניהול הפגישה. כמעט שלא התערבתי. ישבתי על יד צביקה ואני נותן לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא תופס את הפיקוד... בכל מקרה, האחריות הייתה של צביקה, ומהרגע שהוא מתחיל את הפגישה אז אני בתפקיד של רושם ומדווח".
לדברי דובי, בכירים במוסד תהו איך יהלום כמו "המלאך" נפל בחלקו של קצ"א צעיר כמו דובי, וניסו לשכנע את זמיר להחליפו. "כל העסק הזה היה לי מאוד, מאוד לא נעים, כאילו שלא בוטחים בי ואני ידעתי שהשיקולים הם לא טהורים", אמר דובי בשיחות הפנימיות. אבל מי שדווקא גילה נאמנות יוצאת דופן לדובי היה הסוכן שלו. מרואן נלחם כדי להישאר עם המפעיל שלו. "[מרואן] אומר להם: אם אתם תכניסו לי פה מישהו אחר אני לא אקבל אותו ואני אלך הביתה. תודה רבה לכם".
סאדאת ונשיא סוריה אסד סיכמו בפגישתם בדמשק בסוף אוגוסט כי המלחמה תפרוץ ב–6 באוקטובר. מרואן נכח אישית בפגישה הזו ובעוד אינספור פגישות פנימיות בנושא. אבל "המלאך" לא התריע ולא מסר למפעיליו את התאריך החדש, האמיתי. במקום זה המשיך לשטות ולהתל בהם עם תאריכים פיקטיביים והערכות סותרות
"המלאך" אמר וגם עשה. תוך כדי אחת הפגישות של דובי ו"המלאך" בבית מבטחים של המוסד, ניסה זמיר להכניס מפעיל סוכנים אגדי של הארגון, יליד עיראק. "וכאשר הוא [מרואן] ראה פתאום את הבחורצ'יק השחרחר הזה נכנס", שיחזר דובי בעדותו, "הוא הסתובב ולא הסתכל עליו. הקצ"א ניסה להיות נחמד, שם סינר והחל לנקות את הכוסות המלוכלכות שבכיור, אבל ההוא רק עם מבט הצידה כל הזמן".
בשלב מסוים הקצ"א הבין שלא ייצא כלום מהפגישה ועזב את בית המבטחים. מרואן יצא מחדר הישיבות והתנפל על זמיר: "הוא פונה אל ראש המוסד ואומר לו 'מה עשית לי? למה הבאת לי ערבי?' וצביקה לא יודע אם לצחוק או לבכות. 'איזה ערבי? הוא משלנו'. ומרואן, מתעקש, 'זה לא שלכם. זה ערבי עיראקי'". ראש המוסד חופי, שהחליף את זמיר, ניסה עוד פעם אחת להחליף מפעיל, אך התגובה הייתה דומה. "המלאך" הבין שעם דובי, שלא מעלה ספקות ולא שואל יותר מדי שאלות, יהיה לו נוח. וכך נותר דובי המפעיל הרשמי היחיד של מרואן במשך 27 שנים.
× × ×
היו בזמן אמת במוסד גם קולות ספקניים לגבי מרואן, בעיקר מקרב ותיקי ובכירי הארגון. מה פתאום שדווקא החתן של הנשיא נאצר יהפוך ביוזמתו לסוכן מוסד, וגם יביא כל כך הרבה מסמכים מסווגים, הם תהו. "כל זה היה נראה לי פנטסטי מדי", אמר רפי איתן, מבכירי המוסד. ורפי מידן, ראש שלוחת לונדון של המוסד ב-1973 אמר: "המודיעין הבריטי היה אחריו מסביב לשעון, ולמרות זאת מרואן לא הגיע בטקסי או חנה במרחק שלושה רחובות, אלא הגיע עם מכוניות נושאות לוחית זיהוי דיפלומטית של השגרירות המצרית עד ממש לכניסה לבתי המבטח, שם היינו פוגשים אותו. ככה לא מתנהג מישהו שיש לו מה להסתיר, ואם ייחשף - ואי-אפשר להיות בטוחים שהבריטים לא יספרו למצרים - הוא עלול להיתפס ולשלם בחייו".
והייתה עוד נורה אדומה מהבהבת. במקביל לעבודתו עם ישראל - כך התברר מהר מאוד לאנשי המוסד - "המלאך" עבד, מבלי לקבל רשות ממי שמשלמים לו סכומי עתק, עם שורת שירותי ביון ברחבי העולם, לרבות ה-CIA, הביון הבריטי, המודיעין האיטלקי, הסעודי והצרפתי, והרשימה אינה סופית, כנראה. "יום אחד אני מגיע אליו למלון", סיפר המפעיל דובי, "והוא מוציא את הראש מהחדר ואומר לי בשחצנות שאצטרך להמתין קצת כי הוא בדיוק בשיחה עם ראש השלוחה של ה-CIA". אחד מבני השיח של המפעיל דובי, אדם בעל ניסיון רב מאוד, שאל: "זה לא מערער טיפה את בסיס ההפעלה שלו, זה שהוא קשור עם כולם ומדבר עם כולם?" דובי ענה בפשטות וכנות: "לא, זה לא, זה לא, אני לא חושב. כי זה סוכן מיוחד. תראה, זה סוכן שהוא מכתיב יותר ממך, איך הוא יתנהל".
"היה לו ביטחון עצמי מופרז שהיה קשה להסביר", ניסה דובי להסביר. "יום אחד אני שאלתי אותו על דוחות שהוא הביא, דוחות סודיים מאוד שהוא הוציא ממצרים. אז שאלתי: איך הוצאת את זה ממצרים? אז הוא אומר, בהכי שחצני שיכול להיות: 'אתה חושב שמחפשים אצלי? אצלי לא מחפשים. מי יעז לחפש אצלי?'"
מצד שני, לעיתים "המלאך" היה פועל הפוך, וחושש לעצמו באופן קיצוני. כך, למשל, הוא הסכים לקחת מכשיר אלחוט של המוסד ועבר איתו בשדה התעופה בקהיר, אבל אחר כך טען שזרק אותו לנילוס, כי פחד שייחשף. אגב, באופן הזה המוסד גם לא יכול היה ליצור קשר עם מרואן, כמו למשל בימים שקדמו למלחמה, והיה תלוי אך ורק ביוזמה שלו.
פרק ד': ההונאה
או: מרוב זאבים, לא רואים את המלחמה
בינתיים התקדמו ההכנות המצריות ל"צריחים גבוהים". המטרה העיקרית של תוכנית ההונאה המצרית הייתה כאמור לוודא שישראל תיכנס אל 48 השעות האחרונות לפני שעת השי"ן מבלי שתדע שסאדאת מוכן לפתוח במתקפה. אבל איך מרכזים כל כך הרבה כוחות קרוב לתעלה במוכנות עליונה, ומשכנעים את ישראל שהכל בסדר, שלא תהיה כאן מלחמה?
התוכנית הייתה כזו: החל מיוני 1972 החל "המלאך" להעביר סדרה ארוכה של התרעות למלחמה, כולן - למעט האחרונה, בלילה שלפני - היו פייק-התרעות.
בדיעבד, ההערכה היא כי המודיעין המצרי ביקש להשיג בכל ההתרעות החוזרות והנשנות הללו שתי מטרות: האחת, לשחוק את ישראל. אחרי כל כך הרבה פעמים שהמערכת צועקת "זאב זאב" והזאב לא מגיע, כשהוא יגיע באמת, כבר לא יראו אותו. כפי שאכן קרה. המטרה השנייה היא לצפות מה קורה כשישראל נדרכת. כמה זמן לוקח לה להגיב? לגייס מילואים? להוריד כוחות דרומה? כל זה מידע קריטי למצרים, שמבינים שהם חייבים בזמן אמת הפתעה של 48 שעות.
הפעם הראשונה בה הקפיץ "המלאך" את המודיעין הישראלי הייתה ב-21 ביוני 1972. מרואן דיווח למפעילו כי הוא "מעריך" שסאדאת ירצה לפתוח במלחמה עד מרץ 1973. "הערכותיו" של מרואן הן עניין מרכזי בתוכנית ההונאה: את המודיעין המדויק על מבנה הצבא המצרי ויחידותיו הוא סיפק באמצעות מסמכים סודיים כתובים; הערכותיו לגבי מועד המלחמה, לעומת זאת, ניתנות תמיד בעל פה והן תמיד בגדר הערכות, על סמך "היכרותו" של אופיו ההפכפך והלא-החלטי של סאדאת. בדיעבד, גם זו נורת אזהרה: אם "המלאך" כה מקורב לסאדאת ומעורב בכל הדיונים החשובים, כטענתו, מדוע הוא צריך "להעריך"?
9 צפייה בגלריה
שני בניו של "המלאך" נושאים את ארונו בהלוויית הפאר שנערכה לכבודו בקהיר
(צילום: Khaled Desouki/AFP)
בחודשים הבאים העביר "המלאך" עוד ועוד התרעות. הוא אמר שהמתקפה תהיה ב-31 באוקטובר 1972. אחר כך אמר שהיא תקרה בסוף דצמבר אותה שנה. אחר כך אמר ש"ייתכן" שזה יקרה בפברואר 1973. כל ההתרעות האלו, למרות שבאחרונה זמיר היה משוכנע כי תפרוץ מלחמה וכינס ישיבות קבינט דחופות - לא דרכו את צה"ל, כי למידע של “המלאך” לא היה אישוש מאוד מקורות. המצרים הבינו שאמנם "המלאך" נתפס כאמין ומשמעותי בעיני ישראל, אבל הוא לבדו לא מספיק. הם חייבים שהישראלים ישמעו על "מלחמה קרבה" מעוד מקורות. אז הם החלו להפיץ ברחבי הצבא מידע שבאביב 1973 תפרוץ מלחמה, ביודעם שכך הידיעות הללו ייקלטו גם בישראל. והן אכן נקלטו. בין השאר הן הגיעו ממקור מודיעיני נוסף: קצין מצרי שגויס כסוכן, וכונה במוסף זה "גוליית". הוא יצא לפנסיה, ונהג לשבת במועדוני הקצינים, ולהתעדכן בשמועות וברכילויות בצמרת הצבא. את מה ששמע שם, העביר גם למפעיליו בישראל. היה לו מה ש”המלאך” סירב להחזיק - מכשיר אלחוט.
הפעם צבר ההתרעות, שהגיע לא רק מ"המלאך" אלא ממקורות נוספים כמו "גוליית", נלקח יותר ברצינות, אבל עדיין אמ"ן קבע כי הסבירות למלחמה היא נמוכה מאוד. המצרים, שרצו שישראל תדרוך את עצמה לשווא, המשיכו להפיץ מידע שקרי על מלחמה. "המלאך" מסר ב-23 בפברואר כי 1973 תהיה שנת מלחמה. הוא צדק, כמובן, וכל אלו בקהילת המודיעין שרואים בו עדיין - גם היום - כמקור אמין מצביעים על הדיווח הזה כהוכחה לכך. הם מתעלמים מהעובדה שבאותה מידה זו גם הוכחה לכך שהוא היה סוכן מְשַׁטֶּה, שפיזר התרעות שוב ושוב כדי לטשטש את המועד האמיתי של התקיפה.
× × ×
ב-11 באפריל 1973 מסר מרואן שוב על "הכנות לחידוש הלחימה": "סאדאת קבע תחילה את תאריך הפתיחה בלחימה ל-14 באפריל", אך לדברי "המלאך" "שוכנע על ידי יועציו לדחות את התאריך בחודש". "לדעתו", סיפר "המלאך" כהרגלו מבלי לספק שום מסמך, מועד פרוץ המלחמה יהיה במאי 1973. מאותו רגע נכנסת קהיליית המודיעין לסחרור בניסיון להבין האם באמת פני סאדאת למלחמה קרובה כבר באביב.
הסיבה לדאגה הייתה שהפעם גם מקורות נוספים אישרו את הידיעה על מלחמה בסביבות מאי. "גוליית", ידע למשל לנקוב בשני תאריכים מדויקים אשר סומנו בצבא המצרי כמועדים אפשריים לפתיחת המלחמה: 19 במאי, "בגלל מצב הירח, [ו]מפני שזה יום שבת", או לחלופין 16 ביוני, גם כן בשל מצב הירח והעובדה שמדובר בשבת.
"המלאך" מסר כי "ניתן, לדעתו, לקבוע שהתאריך יהיה סביב מחצית מאי 1973". כאדם הסמוך לשולחנו ולמכתביו של סאדאת, אפשר היה לצפות כי יידע לספק תאריכים מדויקים יותר ולא רק הערכות, אך כאן בדיוק הייתה חולשת דיווחיו, שממנה מתעלמים עד היום התומכים בגישה כי היה מקור אמין. "הדיווחים שלו בנוגע ליחידות הצבא המצרי ומבניהן היו מדויקים", אומר אחד מהבכירים לשעבר שעסק בבדיקת הנושא בשנים האחרונות. "אבל בכל הקשור להתרעות, הוא מעולם לא הביא מסמכים אלא הסתפק בהערכות על סמך היכרותו לכאורה את הנפשות הפועלות".
אלא שהמלאך התעקש, ובאחת מהפגישות עם דובי וזמיר אפילו הרחיק לכת ואמר שריכוז הכוחות בנקודות האיסוף ברחבי מצרים כבר הושלם ושהם בדרכם לחזית. כל זה הצית באמצע אפריל בישראל מאבק בין זרועות המודיעין והביטחון בנוגע להתרעה למלחמה. אמ"ן, בראשות האלוף זעירא, התנגד בדיונים במטכ"ל ובממשלה להכרזת כוננות גבוהה בצה"ל. עם זאת, קבע אמ"ן כי במצרים ובסוריה יש ניסיון "ליצירת אווירה של ערב פעילות צבאית". הרמטכ"ל דדו קיבל את הערכת אמ"ן, אך זיהה סכנה והנחה להיערך בהתאם.
הסימנים התרבו. בסוף אפריל נפגשו אסד וסאדאת לפגישה חשאית בת שלושה ימים באלכסנדריה, אחריהם נפגשו ראשי המטות הכלליים של הצבאות שלהם. גיחת צילום בגבול הסורי זיהתה תנועת שריון. ברדיו קהיר שודרו סיסמאות בדבר "מערכת השחרור והניצחון". אמ"ן קיבל ידיעות כי במצרים הוקמו "'חדרי מבצעים' לדיוני צמרת המדינה, כדי שתוכל לפעול בשעת חירום". היו עוד.
אלא שבשטח, לא ניכרה כוננות של צבא מצרים לקראת מלחמה, וההכנות לקראתה היו רחוקות מלהסתיים. אז על איזו מלחמה "המלאך" מדבר בביטחון כזה? מלבד זאת, בדיעבד היה צריך לתהות: אם רכיב ההפתעה הוא כה קריטי בתוכנית המלחמה המצרית, אז איך זה שלא רק "המלאך", אלא גם שורת מקורות אחרים, במעגלים הרבה יותר רחוקים, יודעים בדיוק מתי היא תיפתח?
ראש המוסד צבי זמיר החל להיפגש עם "המלאך" אישית. "הוא (זמיר) התאהב בו ממש. הרגיש שהוא חבר שלו..." העיד לימים המפעיל דובי. "(זמיר) הוקסם מהבחור, מעצם הסיטואציה שהוא יושב איתו". אלא שזמיר מעולם לא הפעיל סוכנים. "הוא לא הבין שום דבר בסוכנים, לא דיבר אף פעם עם סוכן. כלום. אבל… (זמיר) נכנס והיה לי ברור שהוא נשבה בקסמו מיד בהתחלה"
אבל הצירוף של אזהרות "המלאך" עם הסימנים משאר המקורות, גרם לחששות כבדים בצד הישראלי. ואז "המלאך" החל למתוח את עצביהן הרופפים של קהילת המודיעין והנהגת המדינה. הוא דיווח כי "מועד חידוש המלחמה" נדחה "מהשבוע השני [של מאי] עד לסוף מאי או ראשית יוני", וזאת עקב "הצורך להשלים כמה הכנות".
מרואן תיאר את סאדאת בשיחה זו, כמו במקרים רבים, כ"אדם המשנה את דעתו לעיתים תכופות". בשבתו כפרשן אמר "המלאך" כי הוא "סבור" שסאדאת ייצא למלחמה, אך "אין להוציא מכלל אפשרות [כי] לאחר שכל הצבא יהיה ערוך בחזית… יוכל סאדאת להימנע ברגע האחרון ממלחמה". אז תהיה מלחמה או לא? "המלאך" העריך את הסיכוי למתקפה ב"80 אחוז של ביטחון", אך שזו תהיה מלחמת התאבדות עבור סאדאת. או, במילים אחרות, המקור האמין שאולי תפרוץ מלחמה ואולי לא. כל האופציות פתוחות.
× × ×
חודש מאי הגיע, והמלחמה שעליה בישר "המלאך" עדיין בוששה. אמ"ן הפיץ סיכום שלפיו הסיכוי למלחמה נמוך. אבל בעקבות הדיווחים של “המלאך” וההתעקשות של זמיר לכנס עוד ועוד ישיבות לדון בהם, שר הביטחון משה דיין, בשם הממשלה, הנחה את המטכ"ל "להתכונן למלחמה… להיות מוכנים לקיץ הזה, שמתחיל בעוד חודש ימים". גם הרמטכ"ל דוד אלעזר חשש מתרחיש מלחמה, על אף שהסכים עם הערכת אמ"ן כי הסבירות לה נמוכה.
ב-17 במאי אישר שר הביטחון דיין את תוכניות הרמטכ"ל לדריכה של ישראל. שם הקוד של הכוננות היה "כחול לבן". עם הכרזתה, החלה תקופה מורטת עצבים של כוננות מלחמה בחזיתות מצרים וסוריה, אשר נמשכה עד אוגוסט. במשך למעלה מחודשיים היו מרותקים חיילי צה"ל למוצביהם ובסיסיהם, ישנו עם נעליים והיו מוכנים בכל רגע נתון למלחמה הממשמשת ובאה. היה גיוס מילואים, ימ"חים נפתחו, ציוד יקר - כמו גשרי גלילים - נרכש, בחיל האוויר הוכנו מטוסים חמושים להמראה. כל האירוע הזה עלה למשלם המסים כ-60 מיליון לירות, סכום עתק באותם ימים.
הכוננות הזו תעמוד לנגד עיניהם של כל מקבלי ההחלטות בתחילת אוקטובר של אותה השנה, ותהווה חלק מהשיקול שלא לגייס מילואים. בינתיים צה"ל נשחק, הכלכלה ספגה טלטלה, והמודיעין המצרי למד המון על ההתנהגות של ישראל. ל"מלאך" יש חלק נכבד בהונאה שהובילה ל"כחול לבן" - וגם להארכתה עד אוגוסט.
מה אמר "המלאך" על כך שהמלחמה לא פרצה במאי? בסוף אותו חודש הוא הודיע שסאדאת החליט לדחות את הלחימה "בחודשיים לפחות", בגלל עניינים לוגיסטיים. בתחילת יוני השתנה שוב המועד האפשרי - הפעם ל"לא ידוע", לכאורה לבקשת הסובייטים. במקביל, כוננות "כחול לבן" בישראל המשיכה - וכולם המתינו לשמוע מה יגיד מרואן.
באמצע יוני נפגשו סאדאת ואסד שוב לדון בתוכניות המלחמה. מרואן חיכה קרוב לחודש - עד 13 ביולי - עד שמסר את פרטי הפגישה למפעילו. זו אחת הידיעות הבודדות שמסר באותם ימים שהתבררו כנכונות. המלאך מסר כי מועד פתיחת המלחמה יהיה כנראה בסוף ספטמבר-תחילת אוקטובר. זה היה נכון. אבל בכל הנוגע לשיתוף הפעולה המצרי-סורי במלחמה, דאג המלאך לפזר דיסאינפורמציה מסוג אחר: לדעתו, נכתב בסיכום הפגישה, "יצטרפו הסורים רק ביום השני או השלישי, וגם זאת רק אם ייווכחו שהכף נוטה לטובת מצרים".
אבל שוב, כדרכו, לידיעה זו הוסיף "המלאך" את פרשנותו המכרעת: "העניין אינו רציני וגם תאריך זה יחלוף ללא מלחמה כפי שחלפו התאריכים הקודמים". כלומר, ביד אחת, "המלאך" מתריע על מלחמה. בידו השנייה, הוא מפרק את ההתרעה. כל זה כדי לבלבל עוד יותר את ישראל.
ב-29 ביולי מסר "המלאך" למפעילו כי הוא "בטוח שלא תהיה מלחמה עד סוף השנה, והוא מסופק אם בכלל תהיה מלחמה בתקופת כהונתו של סאדאת כנשיא". סאדאת מתכוון עתה "להתרכז בענייני פנים, בפיתוח כלכלת מצרים במשיכת הון זר, בחירות וכו', ודיבורי המלחמה אינם רציניים". דיווח זה הוא שגורם להסרת כוננות "כחול לבן" בצה"ל בתחילת אוגוסט. מהנקודה הזו - בסוף יולי - ועד ההתרעה המכריעה בלילה שלפני פרוץ המלחמה - לא מסר המלאך כל מידע על מלחמה מתקרבת. שאר הסוכנים משתתקים במקביל. הנזק שגרמה כוננות "כחול לבן" יתברר כקריטי.
בעת גיוסו פירט "המלאך" למפעילו רשימה ארוכה ומרשימה של קשרים ומקורות ידע. הרשימה הזו הייתה צריכה להדליק נורת אזהרה: "אין איש כזה. אין אדם במשטר טוטליטרי, שיש לו נגישות כזו, בגיל כזה, ונושא בכל כך הרבה תפקידים במקביל", אומר אחד הבכירים שבדק את הפרשה. אחר הוסיף: "לו הייתי רואה את הרשימה, היה לנו ברור שמשהו פה לא בסדר"
באוגוסט העביר מרואן לידי המוסד את אותה התרעה שהזכרנו בפתח הכתבה - פיגוע הטילים המתוכנן על מטוס אל על ברומא. חייהם של מאות ישראלים ניצלו בזכות אותו מידע מדויק, ורבים בקהילת המודיעין היו משוכנעים שהנה, זו ההוכחה האולטימטיבית לאמינותו. רק בדיעבד הבינו במוסד, אפילו דובי הסכים וזמיר התלבט בנושא: סאדאת שלח את מרואן לא כדי להפיל מטוס אל על אלא כדי לסכל את המזימה, שחשש שתיצור מתיחות שתקלקל לו את ההפתעה. אבל בזמן אמת הוא נתפס כמושיע שמנע פיגוע, כזה שהיה מחייב את ישראל לתגובה חריפה. בתחילת ספטמבר מסר "המלאך" כי "אסד הסכים למועד שסאדאת קבע לפתיחת המלחמה נגד ישראל" - ודיווח כי מדובר בסוף 1973. עוד הונאה. מאז, במשך חודש, לא דיווח על דבר.
אין כיום מחלוקת על כך שנשיא מצרים סאדאת ונשיא סוריה אסד סיכמו בפגישתם בדמשק ב-26 וב-27 באוגוסט כי המלחמה תפרוץ ב-6 באוקטובר. בפגישה זו ובעוד אינספור פגישות פנימיות בנושא, מרואן נכח אישית. אבל "המלאך" לא התריע ולא מסר למפעיליו את התאריך החדש, האמיתי.
פרק ה': המלחמה
או: "היום קוראים לזה גזלייטינג"
השעה הייתה כבר תשע וחצי בערב 4 באוקטובר 1973 כשהטלפון בשלוחת המוסד בלונדון צילצל. על הקו היה "המלאך", שביקש לשוחח עם מפעילו דובי. השיחה הטלפונית נקבעה לשעה מאוחר יותר, עשר וחצי. בישראל כבר היה חצי שעה לפני חצות. "הוא היה מוקף אנשים", שיחזר דובי בעדותו, "ורק אמר לי: 'תראה אלכס (הכינוי שבאמצעותו הוצג דובי למרואן - ר"ב, י"ר), אני לא יכול לדבר, יש סביבי כל מיני אנשים ששומעים אותי. אבל רציתי למסור שיש כימיקלים, יש הרבה כימיקלים ואני מבקש לראות את המנכ"ל מחר בלונדון'".
"מנכ"ל החברה" היה כמובן ראש המוסד זמיר. "כימיקלים" היה שם של רשימת קודים לסוגים שונים של התרעות למלחמה, ובתוך הרשימה מילות קוד לסוגים שונים של תקיפות. כך, למשל, מילת הקוד הספציפית להתרעה למלחמה מיידית הייתה "אשלגן". מרואן לא נקב בה.
דובי העביר לארץ מברק בנושא, לפיו "המלאך" מעוניין למסור לראש המוסד ידיעות בעניין "הכימיקלים שברשותו". על מנת להבהיר, כתב המפעיל כי "רשימה זו הינה כידוע קוד ההתרעה".
תורנית לשכת ראש המוסד, שקיבלה את המברק בארץ, התקשרה בשעה 2:30 לביתו של עוזרו של זמיר, פרדי עיני, ועידכנה אותו בנושא. עיני טילפן מיידית לזמיר והחל בהנחייתו לטפל בארגון טיסה דחופה ללונדון בבוקר 5 באוקטובר, ערב יום כיפור. זמיר בתורו התקשר לעדכן את ראש אמ"ן אלי זעירא, שסיפר לו על הרכבת האווירית שהחלה להוציא את נציגי ברית-המועצות ובני משפחותיהם ממצרים ומסוריה. סימן מובהק למלחמה קרבה. בשיחת הטלפון הלילית השניים מסכמים כי אם זמיר יקבל התרעה למלחמה, הוא יעבירה לזעירא "בכל שעה שהיא". כלומר, גם בשלב זה, פחות מ-48 שעות לפני שעת השי"ן למלחמה, בישראל עדיין מחכים ל"מלאך" לפני שעושים משהו.
בעוד זמיר בטיסה ללונדון, התפרץ תא"ל שלמה גזית לחדרו של הרמטכ"ל דדו. גזית כאמור מונה אחרי המלחמה לראש אמ"ן, ונתפס כמי ששיקם את האגף. אבל באוקטובר 1973 הוא כיהן כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, ולא קרא את המודיעין באופן שוטף. כשנחשף אליו במקרה ב-4 וב-5 באוקטובר, נחרד. גזית אמר לרמטכ"ל שאינו מבין מדוע הוא לא מורה על גיוס מילואים כללי. "דדו מילמל משהו על זה שהם לא רוצים להטריד את קדושת החג, אבל את האמת הוא לא גילה לי: הם כולם חיכו למרואן והושפעו מהמידע האחרון שהוא מסר, וכמובן, מהמידע שהוא לא מסר", סיפר גזית בשיחה עם רונן ברגמן. "לי היה יתרון גדול: שהייתי ממודר מכל הסיפור. לא ידעתי על קיומו של הסוכן המבריק וכמובן לא המתנתי לדיווח של צביקה מלונדון. לכן יכולתי לשקול את הנתונים כמות שהם ולהגיע למסקנה הברורה של כל מי שלא היה נתון להיפנוזה שמרואן הטיל על כולם: שיש סכנה ברורה ומיידית למלחמה".
המצרים ידעו שאי-אפשר להסתיר את פינוי הסובייטים, והיו זקוקים למישהו שיבלבל את ישראל. זה היה "המלאך". גזית טוען כי אלמלא מרואן, הגיוס היה מתחיל כבר ב-4 באוקטובר, או לכל המאוחר בבוקר למחרת. "גיוס זה", קבע גזית, "או שהיה מונע את המלחמה, או שהיה מביא אותנו אליה כשכוחות המילואים מגויסים ומצוידים היטב. ההמתנה לשמוע מפי מרואן גרמה לכך שגיוס המילואים החל רק בשעות הבוקר של יום הכיפורים, 6 באוקטובר, לאחר שהתקבל הדיווח הטלפוני של ראש המוסד מלונדון.
"אני מתכווץ רק מלחשוב על איך מרואן וסאדאת בטח ישבו בלשכת הנשיא והתבדחו על חשבונו של האיש התמים הזה, ראש המוסד, שלא מבין מה קורה לו ולתוך מה נקלע. תחשוב על זה רגע: שמעתי שהיום הצעירים קוראים לזה גזלייטינג, שטיפת מוח כזו, לחשוב שמה שרואים בעצם לא רואים. אז המצרים, באמצעות מרואן, עשו לנו את הגזלייטינג הכי גדול בהיסטוריה. אנחנו יודעים מצוין, בזמן אמת שיש מאות אלפי חיילים מצרים על גדות התעלה, וחיילים סורים לאורך הגבול, כולם יכולים לעבור להתקפה תוך שעות ספורות, ולמרות זאת אנחנו לא מגייסים מילואים. ולמה? כי אנחנו משוכנעים שיש לנו מכשיר האזנה על המוח של סאדאת שידווח לנו".
× × ×
זמיר ודובי חיכו בבית המבטחים בלונדון. שלא כמנהגו, "המלאך" איחר כשעתיים וחצי והפגישה החלה בסביבות רבע לחצות. כל מפעיל בסיטואציה הזו היה פותח את הפגישה בשאלה פשוטה: "מתי המלחמה תפרוץ?" אבל לפי עדותו של דובי, זמיר ממש לא היה במתח, ובכלל התחיל לשאול על נושאים אחרים, חלקם דיפלומטיים שאינם קשורים לסיבה שבגינה הגיע. "צביקה התחיל את הפגישה בלתחקר את מרואן על האיחוד המשולש בין מצרים, לוב וסוריה. נושא מאוד חשוב", העיד דובי בציניות. "אז מרואן לא מבין מה הוא רוצה ממנו ואומר לו 'מה? איזה עניין יש באיחוד הזה?' צביקה מתעקש ומנסה להסביר שזה עניין חשוב מאוד. מרואן עדיין לא מבין מה קורה פה ואומר לצביקה שהוא טועה, שאין לזה שום חשיבות.
"ואז הוא, מרואן, אומר שהוא לא מבין מה פתאום מדברים על האיחור המשולש, כי הוא בא לדבר על מלחמה מחר… ראו על הפנים של צביקה עד כמה הוא מופתע. [זמיר] אומר למרואן: 'איזו מלחמה מחר? על מה אתה מדבר?'
"אני רשמתי את הפרוטוקול של כל השיחה, כולל מה שסיפרתי עכשיו. החלטתי להוציא את השורות הראשונות מהפרוטוקול כדי לא לבייש את צביקה. לא רציתי שהאנשים במוסד ידעו שהוא ככה התנהג. בכל זאת כיבדתי אותו".
זמיר בהלם. הוא שואל שוב ושוב את "המלאך" "למה מחר" ו"מה ההיגיון?" מרואן עונה: "אין היגיון. אני היחיד שמתווכח על זה ועוד יעיפו אותי". זמיר עדיין מתקשה להאמין: "אתם מצפים שתהיה תזוזה פוליטית לטובתכם. אתם מקווים ליוזמה מצד קיסינג'ר (מזכיר המדינה האמריקאי – ר"ב, י"ר), אז מדוע אתם מחליטים להילחם?" ו"המלאך" עונה: "במצרים לא מצפים לשום דבר".
כאשר זמיר סוף-סוף שאל מתי תפרוץ המלחמה, "המלאך" עונה או בארבע אחה"צ, או "ממש לפני השקיעה", כך מופיע בתרשומת זמן אמת בכתב יד. קצת קשה להבין איך מתכננים להתחיל מבצע צבאי מודרני עם מאות אלפי חיילים לפי השעה של "ממש לפני השקיעה", "כאילו אסד יושב בארמונו, וסאדאת בארמונו, רואים מתי בדיוק השמש שוקעת ותוקעים בשופר כדי לצאת להתקפה", אומר בלעג אחד מהבכירים שחקרו את הנושא. "איזה מין מונח זה 'ממש לפני השקיעה'? והם, דובי וזמיר לא טורחים לשאול את זה בכלל". בכל אופן, בפרוטוקול הרשמי מופיעה משום מה רק השעה ארבע אחר הצהריים, אולי כדי לחסוך מזמיר את המבוכה שלא שאל שאלה כה ברורה.
הפגישה הסתיימה בסביבות שתיים בלילה, כלומר בישראל היה כבר שלוש לפנות בוקר, רק 11 שעות לתחילת המתקפה. זמיר יצא כדי להעביר את המידע שקיבל לישראל, אבל עדיין לא השכנע שעומדת לפרוץ מלחמה. הוא החליט שלא להשתמש ברכבים שהמתינו מחוץ לבית המבטחים אלא ללכת ברגל באמצע הלילה בלונדון, ולטכס עצה מה עליו לעשות. "הוא חשש ממה שהיה באפריל-מאי (התרעת השווא של מרואן - ר"ב, י"ר)", העיד דובי, "וכאשר הלכנו בתום הפגישה אל ביתו של ראש השלוחה רפי מידן ברגל, הוא התחבט בקול רם. בדרך הוא אמר לי, דובי, מה יהיה אם אני אדווח שתהיה מלחמה מחר ולא יהיה שום דבר, הרי יפטרו אותי".
המשימה של "המלאך" הצליחה. הוא הצליח לבלבל את ישראל ולהרוויח הרבה מאוד שעות להפתעה המצרית. במקביל, הוא גם הצליח לשמר את מעמדו כסוכן הטוב ביותר, למשימות שידע שעוד מחכות לו בהמשך.
רק בדיעבד יתברר שהייתה לפגישה בלונדון כנראה עוד מטרה: לפי כמה מקורות, ב-3 באוקטובר כינס סאדאת כמה מיועציו הקרובים, ובהם מרואן. הנשיא אמר להם שהוא מודאג: המצרים מזיזים כוחות מסיביים לעבר התעלה, ובצד הישראלי אין תגובה. או שהישראלים טיפשים, או שהם מכינים מארב קטלני למצרים. למחרת החלו היועצים הסובייטיים להתפנות ממצרים – סימן ברור למלחמה – ושדה התעופה נסגר. המצרים חששו שישראל תדע על האירועים הללו, ושמרכיב ההפתעה הכה קריטי יאבד. שני דברים קרו מיד אחרי: לווייני הריגול הסובייטים החלו לעבור בתכיפות מעל סיני ולצלם את הכוחות הישראליים - ו"המלאך" התקשר וביקש את הפגישה בלונדון. אגב, מרואן העלה בפגישה בלונדון בדיוק את התהייה של סאדאת: "איך זה... שהצבא [המצרי] כולו בחזית ויש מצב הכן של 100 אחוז, וגם אתם בוודאי יודעים על כך ולמרות זאת אין שום תגובה מצידכם…?" שאל מרואן את זמיר. "או שאתם יודעים הכל ובטוחים בעצמכם ומתכוננים להשמיד את הצבא המצרי, או שאתם יותר מדי טיפשים ואינכם יודעים מה נעשה ועד כמה זה חמור".
אם מרואן היה צריך לדווח לסאדאת אחרי הפגישה עם זמיר ודובי, אפשר לדמיין בקלות מה היו דבריו: אפשר לתקוף, אין להם מושג.
× × ×
לימים, כחלק מהשכתוב ההיסטורי והטיוח של המוסד (על כך בהרחבה בחלק הבא של התחקיר), ניסה גם זמיר לבנות נרטיב משלו על הפגישה הזו. "מלחמת יום הכיפורים לא נחתה בהפתעה על המוסד, ועליי בראשו", יכתוב זמיר באוטוביוגרפיה שלו "בעיניים פקוחות – ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?" "זה שבעה חודשים העברנו בעקביות מספר רב של התרעות על הכוונה לפתוח בה… אבל כל ההתרעות הללו לא שינו את הערכת אמ"ן שלפיה מלחמה לא תפרוץ". זמיר הוסיף כי "אמרתי לעצמי עשר פעמים 'צביקה, אתה נוסע (ללונדון - ר"ב, י"ר) לשמוע מה הוא (מרואן) אומר ולא כדי לחזק את דעתך שהמלחמה בפתח'. מה שביקשתי ללמוד ממנו היה רק מועד המלחמה. כל השאר הרי היה ידוע למוסד זה חודשים".
בלשון המעטה, הדברים אינם נכונים. זמיר כלל לא התנגד להערכות אמ"ן, כפי שקבעה ועדת אגרנט בחלקים מהדוח שלה שנותרו חסויים שנים רבות. "חילוקי דעות יסודיים לא היו ביניהם (בין ראש המוסד לראש אמ"ן)", נקבע בדוח. "ובימים שלפני פרוץ המלחמה הוא תמך בהערכתו של אמ"ן".
היו שתהו מדוע זמיר חיכה עד שתיים לפנות בוקר כדי להעביר את המידע שקיבל לישראל. גורם בכיר מאוד במוסד לשעבר, הבקיא בפרטים של הפרשה, אמר: "הרי הסיבה שזמיר טס ללונדון מקבלת מענה בדקות הראשונות של השיחה. כל שאר השעות מוקדשות או למידע שכבר היה בידי ישראל, או לדיבורי סרק או לנושאים אחרים, ואף אחד מכל אלה לא מתקרב בכלל לחשיבות של הידיעה הבסיסית. ולמרות כל זאת, זמיר לא קוטע את הפגישה ברגע שהמידע הגיע אליו, אחרי חמש דקות, ורץ לטלפון כדי להעיר את כולם. הוא כל כך לא בטוח שתהיה מלחמה ומתלהב מהפגישות עם מרואן, שהוא לגמרי מתבלבל למה בכלל הגיע לפגישה הזו".
שלמה גזית, ראש אמ"ן אחרי המלחמה, בשיחה שהותרה לפרסום לאחר מותו: "מרואן הושתל בעומק המודיעין הישראלי, גייס כמשוּטֶה את ראש המוסד זמיר, היתל בו כרצונו, ובפועל היה הבורג המרכזי של תוכנית ההונאה המצרית. אני מתכווץ רק מלחשוב על איך מרואן וסאדאת בטח ישבו בלשכת הנשיא והתבדחו על חשבון זמיר"
ואם כבר יושב מפעיל עם הסוכן שלו יותר משעתיים בערב מלחמה, יש להניח שאחת השאלות שישאל היא "ממתי אתה יודע שהמלחמה תפרוץ?" "המלאך" כנראה היה משקר, אבל זו שאלה שהייתה חייבת להישאל. "לא שאלתי אותו 'ממתי אתה יודע'", כתב זמיר בספרו. "גם מפני שזה לא שינה דבר וגם מפני שלא ראיתי שום טעם להיכנס לדיון שייצור מתח בינינו". זמיר, מתברר, דגל בהפעלת סוכנים בטוב, בלי לעצבן. "אף פעם לא שאלתי אותו למה בחר לבוא אלינו. הקפדתי לא לשאול שאלות שלא היו חשובות לי למילוי משימתי, והיו עלולות ליצור אווירה חשדנית במפגש. הייתה זו שותפות גורל מוזרה של שני אנשים שנפגשו משני צידי שולחן. למרות זאת התפתחו יחסי כבוד הדדי ואמינות בינינו". גם זו, כנראה, דרך לראות את הדברים.
× × ×
בשעה 13:55 בצהרי 6 באוקטובר פרצה המלחמה. עכשיו, לפי התוכנית של סאדאת, מרואן היה צריך להשיג את מטרתו השנייה: לסיים אותה כמה שיותר מהר בתנאים הטובים ביותר למצרים. הוא לא סייע לישראל עם מודיעין קריטי במהלך המלחמה, כמו זה שהעביר "גוליית" ב-12 באוקטובר בנוגע למתקפה של שתי דיוויזיות מצריות לעומק סיני. רק ב-19 באוקטובר, כשהקרבות עדיין במלוא עוזם אך ידה של ישראל כבר על העליונה, הזעיק מרואן את זמיר שוב, הפעם לפריז. הפגישה החלה בשורת מחאות של "המלאך": הוא הציג אכזבה מכך שבישראל לא שעו לאזהרותיו הברורות לכאורה, והביע תסכול מכך שלמרות שמסר את כל המידע, ישראל הופתעה. זמיר, לפחות כלפי מרואן, הזדהה עם הדברים: כראש המוסד, הוא עשה את עבודתו והביא את ההתרעה. מי שכשלו הם שאר הגורמים.
אחר כך, כשהבין שהוא וזמיר באותו הלך מחשבתי, ניסה "המלאך" בשליחות סאדאת לסיים במהירות את המלחמה באמצעות מסירת מודיעין מטלטל: למצרים יש 400 טילי סקאד אשר מכוונים לתל-אביב, וסאדאת מתכנן מלחמה ממושכת. לטענתו, סאדאת לא חושש ממצב שבו יגיעו כוחות צה"ל אפילו עד הדלתא של הנילוס: אם דבר זה יקרה, מאחורי כל שיח יחכה חייל מצרי, והדלתא תהפוך לבית הקברות של צה"ל. לסאדאת כלל אין צורך בהפסקת אש, ולישראל היו רק שתי דרכים להביא לסיום המלחמה: "או שכל הצבא המצרי לא יהיה, או שלפחות סאדאת לא יהיה". מרואן ידע שכל אלו שקרים, וסאדאת מקווה, בהתאם לתוכנית "צריחים גבוהים", להחזיק קצת מעמד מעבר לתעלה, ואז שהסכם הפסקת אש יציל אותו מכתישה ישראלית.
זמיר שב לארץ ונפגש עם ראש הממשלה מאיר למחרת. למידע שמסר "המלאך" הייתה השפעה דרמטית על קבלת ההחלטות בצמרת הביטחונית. שר הביטחון דיין אמר מיד כי אין זה הגיוני כי למצרים 400 טילי סקאד - לישראל היה ידוע על לכל היותר 20 טילים, וגם אלו לא בטוח שבמצב מבצעי - אך אחרי ההפתעה שבועיים קודם, היה חשש לקחת את הסיכון. בדיעבד התברר כי המידע המקורי היה מדויק וכל סיפור הטילים לא היה ולא נברא. אבל בעקבות דבריו של מרואן החליט דיין לבטל מתקפה ישראלית שנועדה לכבוש את פורט פואד בצפון התעלה. בנוסף, מידע זה שימש בסיס להערכות של גורמי ביטחון כי ישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ממושכת ועליה להשיג הפסקת אש במהרה. ב-25 באוקטובר, למרות התנגדות של גורמים בצה"ל, נכנס הסכם הפסקת האש לתוקף. "המלאך" הצליח. שוב.
שלושה ימים אחר כך, זמיר נפגש עימו שוב בבירה אירופית. מצרים הייתה במצב מורכב: אמנם האש הופסקה, אבל הארמייה השלישית של סאדאת הייתה מכותרת, וצה"ל עמוק בתוך שטח מצרים. מרואן ניצל את המצב כדי להעביר מסר מטעה מסאדאת לגולדה: הוא שידר ביטחון מוחלט מהצד המצרי, והתעקש כי בקהיר "לא רואים בעניין הארמייה השלישית דבר, שיוכל לפגוע במצרים". "המלאך" הסביר כי יש התחייבות אמריקאית שהארמייה לא תושמד, ואם הקרבות יתלקחו, "הארמיה תילחם ותגרום אבידות לישראל ובזה תמלא תפקידה". השניים נפגשו שוב, ביום שלמחרת. אף אחד במוסד לא שאל את עצמו איך מרואן, האיש שכה קרוב לסאדאת, יוצא בעיצומה של מלחמה לשתי פגישות באירופה ויכול להקדיש את זמנו לפגישה עם ראש המוסד.
זמיר העביר את המסר לממשלה ב-30 באוקטובר, אבל כבר היה ספקן יותר לגבי "המלאך" שלו. "הרושם שלי, שאין לדברים שאני אומר כיסוי במצרים", אמר. ב-18 בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים. הוא כלל נסיגת הכוחות הישראליים אל מעבר לגדות התעלה, והארמייה השלישית ניצלה. כך, כשמצרים עם הגב לקיר וכשישראל כבר נמצאת עם ידה על העליונה, הצליח "המלאך" בפעם האחרונה במלחמה להשפיע ולו במעט על דרך קבלת ההחלטות בישראל לטובת ארצו.
× × ×
ההפעלה של "המלאך" נמשכה עד סביבות שנת 1997, אבל ככל שחלף הזמן חשיבותו הלכה ופחתה, ובוודאי מאז רצח סאדאת ב-1981 במצעד שחגג בכל 6 באוקטובר את הניצחון במלחמה. "המלאך" עצמו כבר לא התגורר במצרים, והפך לאיש עסקים מצליח, במיוחד בתחום הנשק. זהותו נחשפה על ידי ההיסטוריון ד"ר רוני ברגמן (אין קרבת משפחה לחתום על כתבה זו) ב-2004 ופורסמה בשער של "אל-אהראם", החשוב שבעיתוני מצרים. למרות שנכתב שם כי סייע לישראל, ולכן לכאורה בגד בגידה חמורה במדינתו, איכשהו מרואן נותר אדם חשוב ביותר במצרים. בכל שנה הוא ייצג את משפחת נאצר במצעד 6 באוקטובר, וקיבל את פניו של הנשיא מובארכ ליד הקבר. שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, אפילו חיתן את בתו עם בנו של מרואן.
ב-27 ביוני 2007, היה "המלאך" בדירת הפאר שלו בלונדון, לא רחוק מכיכר פיקדילי. בסביבות 13:30 בצהריים התגלתה גופתו בגינת הוורדים שמתחת למרפסת.
הסיבה למותו המסתורי מעולם לא הובהרה: רצח, התאבדות או תאונה? בכירים לשעבר במודיעין הישראלי בטוחים שהיה זה מועמר קדאפי שליט לוב, שהבין מי עקץ אותו אז ברומא והחליט לנקום.
הנשיא מובארכ היה בעת הלוויה בטיסה לאפריקה. הוא כינס את כל הכתבים במטוס ואמר שמרואן היה אדם עם תרומה מיוחדת וחסרת תקדים לביטחון המצרי. מובארכ הורה לקיים לו את הלוויה הגדולה והמפוארת ביותר מאז שסאדאת נרצח, כשכל הצמרת המצרית - הצבאית, המודיעינית, והפוליטית - נוכחים, סופדים, אבלים ומעלים על נס את חשיבותו וגדולתו. מי שהיה אמור להיות מוקע כ"בוגד" בעמו – זכה לכבוד שרק מעטים מקבלים, ונקבר בארצו כגיבור לאומי.
המוסד: "עיוות של המציאות ההיסטורית"
במוסד העדיפו שלא לענות על רשימת שאלות מפורטת שהועברה אליהם, ובמקום זאת מסרו את התגובה הבאה:
“‘המלאך’ היה מקור מודיעיני אסטרטגי בשנות ה־70, אשר הביא לישראל מידע מודיעיני איכותי ומהימן בסוגיות ביטחוניות ומדיניות, לרבות מודיעין על אודות התעצמות צבאות מצרים וסוריה, והתרעות טרור שהוכחו כנכונות. לאורך השנים, גופי המחקר והיסטוריונים במוסד ובאמ”ן בחנו, גם בפרספקטיבה של שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, את סוגיית ההפעלה של ‘המלאך’ ואת מהימנות דיווחיו. גם ועדה בין־שירותית שהוקמה בחנה את הטענות, ולא נמצאה שום ראיה לכך ש’המלאך’ שימש כ’סוכן כפול’ שהופעל כחלק מתוכנית הונאה מצרית ערב מלחמת יום הכיפורים. עיקרי התחקיר כפי שהובאו לעיוננו, זמן קצר טרם פרסומו, לא משקפים כל מידע חדש התומך בטענות מופרכות אלו, והצגתן באופן המובא בתחקיר הינו עיוות של המציאות ההיסטורית.
“תמוהה בראייתנו הביקורת העולה בכתבה על אופן הפעלתו והתנהלותו של המקור מפי גורמים שאינם קציני גיוס והפעלה ואשר לא פגשו מקור מודיעיני בחייהם. מלאכת היומינט כרוכה באתגרים רבים ומותאמת לאישיותו של המקור ולתנאי הפעלה משתנים, והטענות כפי שמועלות בפרסום אינן מוכיחות דבר. האשמת ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, כמי שהתנהלותו פגעה בהפעלה וכמי שהיה חלק מרכזי מההערכה המודיעינית שעמדה בבסיס הקונספציה ערב המלחמה, הינה ניסיון אינטרסנטי להסיט את האחריות מהגורמים שהיו אחראים בלעדית להערכה המודיעינית באותה התקופה.
“בסופו של דבר, שעות רבות טרם תחילת המלחמה, בזכות דיווחו של ׳המלאך׳ התקבלה התרעת אמת שאיפשרה את תחילת ההיערכות למתקפת הפתע.
“בשורה התחתונה, ׳המלאך׳ היה מקור מהימן אשר ברגע האמת תרומתו באה לידי ביטוי באופן המקצועי ביותר. הבעיה איננה המקור או דיווחיו, אלא הצעדים שנעשו בעקבותיהם. במקרה הזה מידע מהימן ונכון הונח בפני מקבלי ההחלטות, שהחליטו להמתין. כל השאר שייך להיסטוריה”.
בחלק הבא של התחקיר: הטיוח של המוסד
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
