כאשר נסב הערב לשולחנות החג העמוסים בכל טוב ארצנו – דבש, רימונים, תפוחים ותמרים ושאר מיני מטעמים לפי מנהגי כל עדה – תלווינה אותנו שתי תחושות סותרות.
חלק מאיתנו יגיע לשולחן מתוך תסכול, כמעט על סף ייאוש, ממה שעובר עלינו בישראל בשנה האחרונה. מה לא עברנו השנה? אנחנו עומדים בעיצומה של מלחמה מטלטלת שסופה לא נראה לעין, החטופים עוד לא חזרו, וכאבם פולח כל מי שלב אנושי פועם בקרבו, החברה הישראלית משוסעת ומקוטבת כמו בתקופה שקדמה למלחמה, סוגיית הנשיאה בנטל רחוקה מפתרון ודומה ששום דבר לא מתקדם. קיצורו של דבר, הרבה סיבות ישנן לתחושות התסכול והאכזבה שלנו.
מאידך, יש מאיתנו מי שיספרו הלילה סיפור שונה לחלוטין. מדינת ישראל נמצאת בסופה של שנה שבה סוריה וחיזבאללה קרסו לנגד עינינו, איראן הגדולה והגרעינית הוכתה על ידינו שוק על ירך, גם החות'ים הרגישו את נחת זרוענו, הכלכלה בסך הכל חוזרת לאיתנה ועתיד ורוד לפנינו.
החברה הישראלית שאותה אני פוגש בחודשים האחרונים נעה בין שני הסיפורים הללו, עד כדי שלעיתים נדמה שמדובר בשתי חברות המתקיימות על שתי פלנטות נפרדות. באחת אנחנו על סף גאולה בשנייה על פי תהום; באחת המנהיג הוא המושיע בשנייה הוא המחריב.
שתי הקבוצות אינן טועות
החלק המעניין ביותר הוא שבהכללה אפשר לומר ששתי הקבוצות אינן טועות. מרבית העובדות המודגשות על ידי הקבוצה האחת לא מוכחשות על ידי חברתה, ולהפך. הפערים ביניהן נובעים בעיקר מתוך הרגשת הלב הנבנית מההחלטה במה להתמקד. הקושי הגדול שלנו כחברה הוא ששני הסיפורים הללו אינם נפגשים וכמעט אינם מכירים זה בקיומו של זה.
וייתכן שהבשורה יכולה לבוא דווקא מהחג הזה שאנו נמצאים בערבו, ראש השנה.
לכאורה לא מתרחש שום דבר בעולם הטבע הלילה. לא מתחילה צמיחת האביב גם לא פריחת הדובדבן, כיצד הוא פתאום נהיה לראש השנה?
מהו החידוש של השנה החדשה? מה הסיפור של היום הזה?
כמו ביום ההולדת האישי שבו אנחנו מסכמים לעצמנו את הישגינו בעבר ותוכניותינו לעתיד, ומסיקים מסקנות לשיפור, כך אמור המין האנושי לעשות בראש השנה את חשבון נפשו
במסורת היהודית יום ראש השנה הוא יום בריאת האדם. זהו היום בו הוכתר האדם כיצור התבוני השליט בעולם, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ (כלומר שלטו) בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". עם השליטה והתבונה באה גם הבחירה החופשית ועימה האחריות, הצורך לתת דין וחשבון בפני עצמך ובפני בוראך.
ממש כמו ביום ההולדת האישי שבו אנחנו מסכמים לעצמנו את הישגינו בעבר ותוכניותינו לעתיד, ובמידה רבה אנחנו דנים את עצמנו לזכות או לחובה ומסיקים מסקנות לשיפור בהמשך, כך אמור המין האנושי לעשות בראש השנה את חשבון נפשו. כיצד הוא שומר על העולם ומעבירו לדור הבא, כיצד הוא מקיים מערכות יחסים בין העמים ובתוכם וכן הלאה. ואכן חכמינו קבעו כי היום הזה שייך במהותו לכל באי עולם ולא לעם היהודי בלבד.
אבל שלא כמו ביום הולדת אנושי, חכמינו מספרים שבתחילת השנה כביכול העולם והאדם נוצרים מחדש. זה לא רק יום של הסתכלות על העבר אלא בעיקר של נכונות ושל יכולת להיברא בו מחדש.
הרב דוד סתיוצילום: אגף הסברה צהרודאי, כולנו באים עם התובנות המוכרות לנו מהשנה הקודמת ועם מנעד רחב של תחושות ועמדות שקשה להשתחרר מהן. אבל לשם כך נועד ראש השנה: אנו מתירים את נדרי השנה החולפת, מניחים סימני שאלה היכן שהיו פעם סימני קריאה ונכנסים להרפתקה שתביא בחובה השנה החדשה. זו בדיוק בשורתו של החג. הערב, כשנשב ליד השלחן ונאכל תפוח טבול בדבש, לא נבקש להכריע בין הנרטיבים של השנה שעברה. נבקש לקבוע שאין בהם כדי לקבוע עבורנו איך ייראה העתיד. ניזכר בכוחה של הבחירה החופשית להרע או להיטיב, בלי שהיא כבולה לטוב ולרע שבעבר. אפשר להאמין בעתיד טוב למדינתנו ולעמנו גם אם הנרטיב של האתמול קודר. אפשר להתכונן לתרחישים הקשים גם אם השנה שעברה הייתה כולה דבש. נבקש לומר שאנחנו מאמינים ביכולת להיברא ולברוא עצמנו מחדש. תחל שנה וברכותיה.
הרב דוד סתיו הוא יו"ר ארגון רבני "צהר" ורב המועצה המקומית שהם
