גם השנה, כמו בשנה שעברה, כשחודש אוקטובר מתקרב, משהו מתחיל לזוז בבטן. כשהחום והלחות מתחלפים במעט רוח נעימה של תחילת העונה, משהו מתרווח באוויר – ומיד נאטם. הרגשה דומה לזו מלפני שנתיים, כשלא ידענו מה מחכה מעברו של הלילה.
אני זוכר את ערב 6 באוקטובר. היה אוויר טוב ונעים באזור, ולא רוחות מלחמה בדרך. אזרחים ישבו בחוץ, בסוכות, אכלו וחגגו. כעת, כל אדם שאני פוגש ביישובי העוטף מרגיש בגופו את המועקה לקראת התאריך. כמעט כולם משווים את התחושה לזו של יום הזיכרון ויום השואה. אלא שביום הזיכרון אנחנו מתנחמים ביציאה מאבל לשמחה ועצמאות, ובמוצאי 7 באוקטובר אנחנו עדיין יוצאים מאבל להמשך המלחמה.
שנתיים חלפו. השיבה לחודש אוקטובר היא חזרה ליום ההוא, והיא קשה לכל אזרח בישראל. לתושבי עוטף עזה וערי הדרום שהיו בחזית הפלישה, היום הזה קשה ומורכב עוד יותר. הבתים, היישובים, הכבישים והאנשים – כולם עדיין מחוללים. שנתיים זה לא הרבה זמן. אמנם דברים השתנו והשתקמו מעט, אבל עדיין הכל שם. בזיכרון ובמראות.
אנחנו עדיין בשבעה של אוקטובר. לא נקום מהתקופה הזאת כל עוד החטופים לא כאן. איך יכול אדם להמשיך בשגרת יומו, או בשמחת חייו, כשחבריו או בני עמו זרוקים בכלובים בתוך האדמה? מי יעזור להם, אם לא אנחנו, ובמי הם תולים את תקוותיהם לחופש, אם לא בנו? זה בידיים שלנו: אנחנו נביא את הממשלה לכדי החלטה, שאיננה רק בטובתם האישית והפוליטית. כולנו יודעים שגם אחרי עסקה עם חמאס, הסכסוך הישראלי-פלסטיני יימשך בצורה כזו או אחרת – אז קודם כל תחלצו אותם משם, ואחר כך נפתור את הבעיות האחרות.
השיבה לאוקטובר. כשמגיעים לאזור עוטף עזה ונכנסים ליישובים שבהם נעשה הטבח, הגרון חנוק והלב כבד. למרות השיקום, למרות שיש גם תושבים שחזרו ולמרות שבחלק מהמקומות אין זכר להרס ולביזה, האוויר במקום מדבר בפני עצמו. המעגל לא נסגר. אנחנו עדיין בשבעה של אוקטובר. האובדן מהיום ההוא מוחלט, ואי-אפשר לשנותו – אבל את החטופים אפשר להציל, גם שנתיים אחרי. זה דחוף יותר מתמיד.
מתן צורימי שאומר שעסקה תהיה "בכייה לדורות" לא מבין צער ולא כאב. בכייה לדורות תהיה כאשר, כעם, נדע שלא הצלחנו לשחרר חטופים שהתחננו לחייהם במשך יותר משנתיים, ולבסוף לא שרדו. יהיו לכך השלכות חברתיות חמורות, אובדן אמון בכל המערכות המדיניות. יש רשעים המגדירים את החטופים כ"נזק אגבי" וכ"חלק מהמחיר" – וגישה מפחידה שכזו היא נזק מרכזי וממוקד, שמעוצמת ההרס החברתי שהיא תביא עלינו לא יישאר כלום.
השיבה לאוקטובר. כל כך הרבה געגועים לכל כך הרבה אנשים. הם היו עולם ומלואו, מלא בגעגוע. למי עכשיו נקדיש זיכרון? כל יום אני שולף עוד פתק מתוך סל השמות שאינם. יש שם בשפע, רק לבחור – ומיד לעבור לבא בתור.
אוקטובר הוא חודש של מחנק ודאגה שהולכת וגוברת, ותימשך גם בנובמבר. אבל בסוף-בסוף, אני יודע, לא אבדה התקווה.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.09.25
