לפני כמה שבועות ראיתי בסטורי תמונות של משפחה ישראלית נוסעת לטיול בחו"ל. טיול שתיכננה זמן רב. אני עובר בין התמונות ובשלב מסוים נעצר על רגע מהטיול הזה: הילד הגדול של המשפחה, מתוק בן 11 בערך, לוקח מדבקה עם תמונת אביו ומדביק באחד המקומות היפים שאליהם הם מגיעים בטיול. אמו מצלמת אותו מדביק את הסטיקר. הם תיכננו את הטיול הזה עם אבא אבל הוא נפל בלבנון. הוא לא בא איתם, אבל הוא שם. רוחו מרחפת ומלווה אותם בכל הווייתם. הם ימשיכו קדימה. ינשכו שפתיים. ולצד הכאב יראו את העולם. יטעמו מעסיסו. יתגעגעו ויזכרו ויבכו אבל גם יצחקו וגם ימשיכו קדימה במסע החיים.
***
לפעמים יש תחושה של חוסר הלימה. החוויה של ישראלים רבים היא שאין הלימה בין איך שמרגישה ומתנהגת ההנהגה שלנו לבין איך שאנחנו מרגישים. לפעמים יש תחושה שהם כמעט באופוריה. בן גביר מבטיח שכונה לשוטרים בעזה, סמוטריץ' מדבר על בוננזה של נדל"ן וראש הממשלה מדבר כבר שנה וחצי על הניצחון שממש נמצא מעבר לפינה. ואנחנו? ליבנו כבד וכואב. על 48 חטופים. על מעל 900 חיילים שנהרגו. יש לנו חור בלב בצורה שלהם, ילדים יפים כל כך ומתוקים שמחייכים אלינו מהקירות עם פניהם הטובות ועם איזה משפט שהיה מאפיין אותם. הסטיקרים האלה שהחברים ובני המשפחות מדביקים ברחובה של עיר, הם הדבר הישראלי ביותר בעת הזו. הם זיקוק של מי שאנחנו באמת. הם תזכורת לדור של מלחמת השחרור השנייה, דור ששילם את המחיר הכבד ביותר על טעויות של אחרים, צעירים שקמו בעוז להילחם עבור הארץ הזו בשעתה הקשה. לפעמים יש תחושה שהגופות נערמות, מוטלות לפנינו בשורה ארוכה. יש תחושה שאין בית שאין בו מת. והצעירים האלה שרבים מהם השאירו מכתבים אחרונים מבקשים מאיתנו דבר פשוט: להיות ראויים. לדאוג שמותם לא יהיה לשווא. לבנות פה מדינה מתוקה ומשגשגת.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
