7 באוקטובר, שעת צהריים. על בארי כבר השתלטו מחבלים. יש הרוגים, יש חטופים, האימה ממשית וסמיכה. כנרת גת, אישה בת 69, עומדת ישירות מול מחבל ופשוט מוציאה לו לשון. מוציאה לו לשון! עברו שנתיים, ועדיין בהקלדת השורה הזו קשה להאמין שכך היה. אך כך היה. שעתיים אחרי צילום התמונה כנרת תרצח, לא נדע כיצד. בתה, כרמל, תחטף. היא תשרוד בשבי אחד עשר חודשים ואז תרצח גם כן. אסון על אסון, פשע על פשע. עוז הרוח והחוצפה של כנרת נראו קצת אחרת אצל בתה, כרמל. השבים מהשבי תארו איך בתוך התופת בחרה כרמל לסייע ולעזור לכל מי שסביבה באמצעות הכלים שהיו לה: תרגול של יוגה והתמקדות פנימית. אין מצלמות במנהרות החמאס שיתעדו את הרגע הזה, הוא שמור בדמיון בלבד. אישה צעירה, מרפאה בעיסוק, שבוחרת שוב ושוב בנשימה ובתנועה במקום בלי אוויר ובלי מרחב.
כנרת וכרמל הפכו לאייקון. כל אחת בדרכה. נשים שקולן לא נשמע, שסיפורן סופר רק בדיעבד, הפכו למאורות גדולים לשאת אליהן עיניים. גם שמותיהן – כנרת וכרמל, מספרים את סיפורו של המקום הזה. של ההר והמים, של הארץ הקטנה והכואבת שיש בה כל כך הרבה יופי והיסטוריה. כנרת וכרמל יכולות להיות רק מכאן, לא משום מקום אחר.
בשנתיים האחרונות אנחנו נאחזים בגיבורים כבקרש הצלה. אנחנו זקוקים להם, לדמותם, בשביל להחזיק תקווה ולמצא נחמה. גיבורים שהצילו, חילצו, והגנו. גיבורים שהתגייסו ונפלו ואיבדו. איבדו חברים, משפחה, את הרגל, את היד, את הדעת. גיבורים שאבדו ליקיריהם לעולם. אנחנו עם של גיבורי על, מנגן הרדיו. עם של אריות, מבטיחים הפוליטיקאים. אבל הגבורה הזו, שאנו נתלים בה, היא ספציפית. היא מתכנסת לעוז הרוח בשדה הקרב. במלחמה החלוקות המגדריות הופכות בוטות עוד יותר, ולא לחינם המילה גבורה קשורה בשורשיה למילה גבר.
בשנתיים האלו התגלו לנו כל כך הרבה גיבורות. עוד מודלים, עוד דגמים, של גבורה אחרת. כמו גבורתה של כנרת שהוציאה לשון, או של כרמל שתרגלה יוגה עם ילדים ששהו איתה בשבי.
מתוך טרגדיה נוראה צמחה מנהיגה כמו רייצ'ל גולדברג פולין, אמא של הרש. אישה שהנשק היחיד שלה הוא מילים, ואולי העברית שלה רצוצה אבל היא דוברת את השפה היהודית באופן בהיר ומעורר השראה יותר מכל רב או רבנית. רייצ'ל, שעמדה מעל הבמות הגדולות ביותר בעולם, התעקשה לדבר מתוך המקורות היהודיים על חסד, על רחמים, על מצוות פדיון שבויים, על חזרה בתשובה ועל כפרה. רייצ'ל נושאת על גופה, כפשוטו, את ימי השבי, גם לאחר שבנה, הרש, נרצח. היא מתעקשת שהרוח היא לא מותרות, אלא מצפן לחיים בעלי משמעות. שלהיות יהודי זו עמדה מוסרית מחייבת שלא ניתן להתכחש לה.
בתוך הרעש עוד מהדהדים דבריה של שרית זוסמן, אמא של בן זוסמן, שנפל בימיה הראשונים של המלחמה. על קברו היא נשבעה שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב. זו משימתה. והיא פועלת באמצעות סיפורים, בדרך הארוכה שדורשת קשב, מבט והקשר. שרית היא ממקימי מיזם "הדיבור", שמעודד שיח אחראי ומתון יותר ברשתות החברתיות - קודם כל מנבחרי הציבור שלנו. גם את המלאכה הזו היא עושה לא מתוך נזיפות או לעג, אלא דרך האלטרנטיבה הקשה: להגיד מה כן. איך כן ניתן להחזיק מחלוקת בלי לעמעם אותה בכלל, אבל גם בלי לגלוש לדה לגיטימציה.
אנחנו נאחזים בגיבורים כבקרש הצלה. אבל זו גבורה ספציפית שמתכנסת לעוז הרוח בשדה הקרב. בשנתיים האלו התגלו לנו דגמים של גבורה אחרת. כמו גבורתה של כנרת גת שהוציאה לשון למחבלים, או של כרמל בתה שתרגלה יוגה עם ילדים בשבי
בעקבות האסון התגלתה גבורתן של התצפיתניות. מי שנרצחו כשלגופן פיג'מה, מי שנלחמו בכל כוחן עד הרגע האחרון, מי מהן ששבו מהשבי כחבורה אחת – מלוכדת, חברית, אחראית. התצפיתניות היו העיניים, הן ראו הכל ועשו את עבודתן נאמנה. עבודה סיזיפית, שקופה, נטולת תהילה. כמיטב המסורת, הן היו הרחק בתחתית שרשרת המזון - ולכן גם ההתראות שלהן לא נלקחו ברצינות, וגם ההגנה עליהן לא הייתה קיימת. בשנתיים האלו למדנו את סיפורן, את שמותיהן, את עז רוחן. למדנו להכיר את המשפחות שלהם, שכעת נאבקות בכל כוחן להכרה ולחקירה ראויה.
אפשר למנות עוד שמות רבים רבים, וכמובן ישנן נשים ללא שם או תואר, בעורף ובחזית, שבשנתיים האלו היו למופת. הן השתמשו באיכויות אחרות בשביל לחזק את החוסן, לרקום את האחווה והערבות ההדדית, לסמן את האופק. הרבה מעבר לאימהות של או נשים של, גם אם כך זכינו להכיר אותן בתוך אימת המלחמה. בכל חברה ישנן איכויות שתרבותית מזוהות יותר עם גברים או עם נשים – וכל חברה זקוקה לזה וגם לזה. אבל דווקא ברגע הזה, של שפיכות דמים מתמשכת, הערך של הוספת חיים הוא יקר מפז. לייקר את החיים, את חשיבותם, את יופיים. להעניק מרפא ומזור לפצעים הרבים שמקיפים אותנו. אולי זו בשורה שטרם הטנו לה אוזן ברצינות, שלא הענקנו לה דיי מקום. מספיק להתבונן במנהיגים שלנו, ובמי שטוענים לכתר ומבקשים להחליף אותם - כולם גברים בחליפות, גנרלים לשעבר, עם שפה דומה ותדר דומה ומודל אחד ויחיד לגבורה וגבריות.
אנחנו הדור הראשון של 7 באוקטובר. על כתפנו המשימה המסובכת לשאת את הזיכרון החי, לספר את הסיפור לדורות שעוד יבואו. זו מלאכה קשה ומסובכת, ודאי כל עוד אחינו בשבי והמלחמה עודה נמשכת. ברור שאת מחיריה נשלם שנים ארוכות, ודווקא מתוך כך ישנה קריאה עמוקה לאלטרנטיבה. למנהיגות אזרחית, לקולות חומלים ומרפאים, לתעוזה ולדמיון חופשי, כאלו שאינם מבוססים רק על עוצמה צבאית. לשם כך אנו נדרשים לחומרי גלם חדשים, לסיפורים חדשים. כנרת, כרמל, שרית, רייצ'ל, לירי, אגם ועוד רבות רבות מציעות דרכים חדשות לצעוד בהם. בתוך שנתיים של אפלה, הן האור בשולי הענן.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
