"רק בדיעבד אנחנו מבינים, אחרי שהוא נפטר, שהוא אגר בפנים והדחיק ובסוף זה התפוצץ": כך סיפר עמירם, הבן של אפרים מימוני, אב שכול שמת יומיים וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר כתוצאה מדום לב.
"אבא שלי 'מת מחרדה'. ככה אני קורא לזה", סיפר עמירם, הבן של אפרים ז"ל. "לא יודע אם המונח הזה בכלל היה קיים לפני או לא, אבל זה פשוט היה המשפט הראשון שעלה לי מהשנייה הראשונה". בעיניו, וגם בעיני ביטוח לאומי - ישנו קשר הדוק בין המוות של אביו למוות של אמיר מימוני, בנו של אפרים ואחיו של עמירם, שהיה איש שב"כ שנהרג בגבול הרצועה ב-2016.
עמירם סיפר על מותו של אחיו אמיר לפני תשע שנים, גם בתקרית ביטחונית: "הוא ועוד חבר'ה מהשירות היו בפעילות על גבול הרצועה, שאנחנו לא ממש יודעים מה המהות שלה. היה לילה חשוך מאוד. באיזשהו שלב נשמעה ירייה, אז אמיר וחבר נוסף - שהיו מחוץ למוצב - חזרו כדי לראות אם יש יריות בתוך המוצב. ברגע שאמיר נכנס לחדר ופתח את הדלת לראות שהכול בסדר, מאבטח צעיר שנבהל או טעה בזיהוי וחשב שזה מחבל - שחרר צרור יריות שהרג את אמיר במקום".
משפחת מימוני מתגוררת במושב זוהר במועצה אזורית לכיש, לא רחוק מהעוטף. הם משפחה כזאת שגם כשהילדים כבר גדלו, התחתנו והביאו ילדים - הם עדיין נשארים קרובים להורים. "זה זעזע את המשפחה ברמות קשות", סיפר עמירם על המוות של אמיר. "אני ואבא שלי היינו החברים הכי טובים. הכי טובים. מאז שאמיר נפל הוא עסק בהנצחה, קצת באובססיביות. אחרי 7 באוקטובר, בן אדם שהיה מוציא אלף מילים בדקה - הוציא מילים בודדות ביומיים. הוא לא איש צעיר, אבל הוא הגיע ל-7 באוקטובר תקין ועשה בדיקת לב מקיפה לא הרבה לפני".
עמירם תיאר כיצד אביו הדומיננטי, הפעיל פוליטי, המלא חיים, השתנה בן רגע: "הוא פשוט ראה סרטונים נוראיים ללא הפסקה, חדשות ללא הפסקה, כמו רבים מאיתנו. הוא הפסיק לדבר. ראיתי את הפנים שלו, הוא היה לבן. קיבלנו הודעות על חברים שנרצחים סביבנו. כולם היו בשוק, כולם היו במסכים".
3 צפייה בגלריה
עמירם, אמו ואחותו עם תמונת אחיהם אמיר ז"ל. "מותו זעזע את המשפחה ברמות קשות"
(צילום: תומר שונם לוי)
יומיים לאחר האסון הנורא, ליבו של אפרים לא עמד יותר בבשורות - ובלילה שבין שני לשלישי הוא נפטר. "באותו לילה הוא הרגיש קצת מחנק. הוא בא אליי ואמר לי 'אני לא מרגיש טוב'. יצאנו החוצה, נשמנו אוויר. עשיתי מה שאני יודע. 'אתה בסדר, אבא?', כוס מים, אפילו הצלחנו לצחוק קצת", סיפר עמירם. "הוא התאושש, ואז בערך בשתיים בלילה הוא שוב קורא לי. יצאנו שוב החוצה, ואיך שאנחנו יוצאים - הוא פשוט מתמוטט לי בידיים. ביצעתי החייאה, הגיע אמבולנס, הוא הצליח לדבר, אמר 'כואב לי, תביאו לי כדור'. שאלתי אותו אם הכול בסדר והוא הנהן לי עם הראש, החזיק לי את היד ועלה לאמבולנס".
"אני בידיעה שהוא הולך לאשפוז, יבדקו אותו ויהיה בסדר", שחזר עמירם. "אמרתי לאמא שלי 'תעלי איתו, אנחנו נצטרף מחר'. אחר כמה זמן אמא שלי מתקשרת. 'הוא קרס שוב בכניסה לבית חולים, תגיעו מהר'. הגענו, ניסו להחיות אותו עד שבערך בארבע-חמש בבוקר הלב שלו נדם. ישר הבנתי שזה קשור למלחמה ולמוות של אמיר. אין סיכוי, אין סיכוי שזה ממשהו אחר.
"יש ציפור שנקראת קוליברי, יונק הדבש, להבנתי היא חייבת לנופף בכנפיים כמעט בלי הפסקה, כי ברגע שהיא קצת עוצרת זה לא בריא ללב שלה וקצב הלב שלה יורד באופן דרסטי. היא חייבת להיות כל הזמן בתנועה. אבא פשוט היה כזה. מאז שאמיר נהרג הוא לא הפסיק להתעסק בו, להתעסק בשכול. כל הזמן בתנועה, כל הזמן בעשייה, בדיבורים. אחרי 7 באוקטובר הוא עצר במכה. הוא לא היה שם - אבל ממש לא. הוא לא דיבר, לא אכל. כמו הציפור הזאת – ככה גם אבא".
אביו של עמירם היה אדם מוכר לרבים במועצה שבה התגורר: "הוא היה אישיות מאוד-מאוד מוכרת באזור. איש של אנשים. הוא עסק בפוליטיקה, היה חבר מרכז במפלגת העבודה והיה מאוד מעורב. בן אדם מאוד מאוד ורבלי, לא היית יכול לעצור אותו. הוא יכול לספר לך סיפורים ואתה מהופנט במשך שעות. הדבר הראשון שסימל אותו זה איש משפחה, אבא לתפארת. היינו בית שכל הזמן מארח. זכיתי להיות איתו 43 שנים".
לדבריו, אביו קיבל את המוות של אמיר בצורה קשה מאוד. "אחרי כמה זמן הוא גם מצא את הדרך להתמודד, בעצם להתמודד זאת אולי לא המילה. הוא מצא את הדרך להכיל את זה, אבל ההכלה הייתה רק חיצונית, כי תכלס - את הכול הוא השאיר בפנים. הוא היה עסוק בוקר עד לילה בהנצחה, אם זה לארגן מרוץ, אם זה כל מיני מופעים והרצאות. הוא היה עסוק בזה כל הזמן. זה מה שבעצם ריפא אותו - אבל כנראה רק חיצונית. עכשיו אנחנו מבינים את זה".
הביטוח הלאומי הכיר באפרים בחלל פעולות איבה. "זה באמת יפה מצידם, כי זה נכון וזה צודק", אמר עמירם. "הם גם קיבלו סימוכין לכך. ההכרה הזאת היא לא חשובה כלכלית, היא חשובה 'חיבוקית' מצד הממסד, מצד המדינה. ההבנה שהמוות שלו קשור ל-7 באוקטובר בעיניי אומרת שהוא גם חלק מההרוגים באסון. אני מקווה שאין כאלה שנפלו בין הכיסאות, התפספסו או הפכו לשקופים. אין לנו הרי יכולת להוכיח נפש, אתה יכול לספר ואז מי שמחליט יחליט. והם החליטו נכון".
עמירם הוא אדם מאמין וחובש כיפה. הוא סיפר שלעיתים הוא מביט למעלה ובטוח שאביו ואחיו שילבו כוחות. "אני בטוח שהם ביחד עכשיו. אני בטוח שהם ביחד. כשאני צריך אז אני מרים את העיניים ומבקש משניהם שיעזרו לנו פה. אבא שלי הכי מאושר בעולם כרגע".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.09.25
