"אני ממשיך את דרכו של סבא שלי", מספר רס"ל (במיל') יונתן שלו, נכדו של סא"ל שאול שלו ז"ל, שנהרג במלחמת יום כיפור. יונתן אמנם דומה לסבו בתמונות – אך מלבד הדמיון הוויזואלי בין השניים, לשניהם יש מכנה משותף נוסף: על שניהם גבריאלה שלו, אלמנתו של שאול וסבתו של יונתן, מדברת בגאווה רבה: "סבא של יונתן היה גיבור. גם עכשיו, כמו אז, הדור הצעיר הוא שיציל את המדינה".
3 צפייה בגלריה
"לא יודע איזה קבר לפקוד ביום הזיכרון". גבריאלה ויונתן שלו, שהגיע מסבב מילואים נוסף
(צילום: דנה קופל)
"אהבת נעורים", תיארה גבריאלה את תחילת הקשר שלה ושל שאול, עוד בימי התיכון. כעבור שש שנות זוגיות, השניים נישאו והביאו שני ילדים, ערן ונרקיס. ביום הנישואים התשיעי של השניים, בתאריך 6 באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום כיפור ושאול הוביל את גדוד 184 בלחימה בסיני: "מאז שהכרנו הייתי מודעת לסכנה שבשירות שלו, אבל תמיד תמכתי בו", שיתפה גבריאלה.
סא"ל שאול שלו ז"ל התגייס לחטיבת הצנחנים בשנת 1959 ובעקבות פציעה בצניחה עבר לשרת בסיירת שקד. אחרי שהוסמך כקצין, פיקד על צוות בסיירת. בהמשך יצא ללימודי היסטוריה ופילוסופיה מטעם הצבא, שנקטעו כשהצטרף ללחימה בששת הימים במסגרת הסיירת. בסיומה, עבר הכשרה בחיל השריון ושובץ בחטיבה 14, שבמסגרתה לחם במלחמת ההתשה. "הוא אהב את העוצמה של הטנק", סיפרה גבריאלה.
שאול התקדם בציר הפיקודי, עד שבאוגוסט 1973 מונה למפקד גדוד 184. כחודש בלבד לאחר שנכנס רשמית לתפקידו, פרצה מלחמת יום כיפור. "הייתי בבית עם שני הילדים. אחד מהם חלה, והרופאה שהגיעה לטפל בו סיפרה שהגיעו לבית הכנסת וביקשו מהלוחמים לצאת להסעות לחזית", סיפרה גבריאלה.
רס"ל (במיל') יונתן שלו מתראיין לאולפן ynet, 21.4
(צילום: אסף חן)
במשך שלושה ימים שאול הוביל את קרבות הבלימה במרכז תעלת סואץ. במהלכם, הוביל פעולה הרואית שבה חילץ 33 לוחמים ממעוז פורקן, שהיה נתון תחת מצור מצרי. "שאול היה מפקד הטנק היחיד שהצליח לחבור אליהם. הוא הגיע אליהם תחת אש וקרא להם לעלות. 33 לוחמים נתלו על הטנק של שאול, שחילץ אותם מתוך התופת".
שעות ספורות לאחר החילוץ הנועז, ב-9 באוקטובר 1973, נהרג שאול בקרב על מתחם "טלוויזיה", והיה בן 33 במותו. "מוטק'ה צפורי, שהיה אז קצין שריון ראשי, התקשר ואמר לי: 'גבי, מלחמת העצמאות הייתה מלחמה קשה, מלחמת ההתשה הייתה מלחמה קשה – זו המלחמה הקשה מכולן', וביקש ממני להישאר בבית. אז הבנתי", שיתפה בצער.
ביום שלמחרת הגיעו המודיעים לבית משפחת שלו: "שאלתי אם יש ביניהם פסיכולוג, שיבשר לילדים. אבל מיד הבנתי שאף אחד לא יכול לספר להם שאבא שלהם נהרג מלבדי. הבטחתי להם שהם לא יתומים, שיש להם אותי", סיפרה והוסיפה: "היה לי חשוב לדעת שהוא לא סבל. גיליתי שנפגע בעורק הראשי ונהרג במקום".
את שנת האבל הראשונה הקדישה גבריאלה לכתיבת ספר לזכר שאול, המאגד את סיפור חייו ומכתבים שכתב לאורך שירותו. "הקדשתי שנה זו, שבה גם פרסמתי את עבודת הדוקטורט שלי שהוקדשה לזכרו, להנצחתו של שאול. מבחינתי זו הייתה שליחות, העברת לפיד העשייה שלו למען ילדיי ולמען הדורות הבאים".
שנה לאחר המלחמה, לאחר ששאול הובא לקבורה בהר הרצל, נסעה גבריאלה עם ילדיה לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד בבוסטון. כעבור שנתיים שבה המשפחה ארצה, וגבריאלה המשיכה להרצות ולחקור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך מילאה מגוון תפקידים כחוקרת התחום ובאקדמיה וקיבלה את פרס זוסמן (1989) ופרס צלטנר (1991) למשפטים. בשנת 2008 ניפצה תקרת זכוכית כשהייתה לאישה הראשונה שמונתה לשגרירת ישראל באו"ם: "עם כל מה שעשיתי והקריירה שמאחוריי – מה שממלא אותי אושר הוא המשפחה שלי", התגאתה בשני ילדיה, ששת נכדיה, שני ניניה והזוגיות ארוכת שנים עם שותפה לחיים עזי לוי.
50 שנים ויום אחרי המלחמה ההיא, גם הנכד שלה, רס"ל (במיל') יונתן שלו, נקרא לדגל. למפגש עם סבתו יונתן הגיע היישר מהסבב השלישי למילואים, הפעם בגזרה הצפונית: "בשנתיים האחרונות נתנו הכול עבור המדינה", סיפר מייסד ארגון "כתף אל כתף", המאגד תחתיו אלפי צעירים המשרתים במילואים ונאבקים על חוק גיוס שוויוני, שבעצמו עשה מאות ימי מילואים.
לאורך שירותו כלוחם ומפקד ביחידת מגלן, דמות הסב שיונתן לא הכיר בחייו ליוותה אותו בדרכו: "שיתפתי את החברים ליחידה על המורשת שסבא השאיר אחריו", סיפר, והוסיף גם על מכתבי האהבה ששלח לבת זוגו לשעבר במהלך המלחמה, בהשראת המכתבים ששלח שאול לגבריאלה מהחזית. "חשוב שנמשיך גם היום לספר על גבורה כמו של סבא שלי. אנחנו חייבים לזכור שבזכות גיבורים כמוהו יש לנו מדינה, ועכשיו אנחנו אלו שנילחם על הקיום והאופי שלה".
לצד זיכרון סבו, יונתן שיתף בזיכרון הטרי של החברים שאיבד במהלך המלחמה: "ביום הזיכרון הקרוב, הראשון שבו לא אהיה במסגרת צבאית - אצטרך להחליט איזה קבר אני פוקד", שיתף בצער. "אין יום שאני קם ולא חושב עליהם, עם תחושת מועקה בחזה, חושב מה יכולתי לעשות טוב יותר במלחמה. הרבה מהקושי שאני סוחב הוא בגלל האחריות שאני מרגיש".
עם הפנים קדימה, השניים מייחלים לשובם של 48 החטופים והחטופה הביתה ושלומם של כל הלוחמים והלוחמות בגוף ובנפש: "המדינאים והפוליטיקאים צריכים להיות ראויים להקרבה ולדאוג לעתיד טוב יותר", אמרה גבריאלה. יונתן אמר כי "ההקרבה של סבא היא כמו ההקרבה של הלוחמים היום", והוסיף: "יש לי תקווה בדור שלנו, כי אני יודע שאפשר אחרת. חברים שלי, יהונתן דויטש ז"ל ורועי מרום ז"ל, הוכיחו לי את זה בחייהם. הם היו כל כך שונים, אבל בשדה הקרב הם שמו הכל בצד ולחמו יחד. בזכות אנשים כמוהם, נמשיך לחיות פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.25
