הסמל של חודש תשרי הוא המאזניים – זה החודש שבו אנו נדרשים לשקול את המעשים והמחשבות שלנו. סמל המאזניים מכוון גם לאוזניים, והמשקולות מסמלות את הקולות – אלו שהאזנו להם ואלו שהתעלמנו מהם או נלחמנו בהם.
הימים האלו שבין כסה לעשור הם ימים של הקשבה – הקשבה לקולות שסובבים אותנו, הקולות הפרטיים והקולות הלאומיים. הקשבה היא מתנה, היא היכולת לשים לרגע את עצמנו בצד, כי כדי לשמוע צריך לנשום עמוק ולשתוק, רק אז אפשר לשמוע קולות נוספים, אחרים, שונים. הקשבה מאפשרת לרדת לעומקם של דברים ולקבל פרספקטיבה שמאפשרת לקולות מסוימים להישמע קצת אחרת.
אנחנו יודעים להיאבק טוב מאוד כדי להשמיע קול, אבל פחות מצטיינים בהקשבה. כבר שנתיים שאנחנו במאבק שהתחיל בימי הרפורמה המשפטית והמשיך במאבק לשחרור החטופים ומתקיים עדיין על המשך המלחמה ועל עתידה של מדינת ישראל. במהלך המלחמה נוצרה גם הקשבה: מתוך הצער והכאב צמחו מעגלי שיח ומפגשים, שהולידו חיבורים שכל כך נצרכים להמשך הקיום המשותף שלנו כעם. כשנלחמים יחד, כתף אל כתף, זה הרבה יותר קל וטבעי. יש אהבה וכבוד והם מייצרים את המוכנות להקשיב גם למי שלא חושב כמוני, אבל כשנלחמים אחד בשני זה לא קורה, אין סבלנות ובעיקר אין רצון. זה מכניס אותנו למצב של "ירי על אוטומט", של "אני בכלל לא צריך לשמוע את מה שיש לך להגיד, מספיק לראות איך אתה נראה, מה אתה לובש או איפה אתה גר, אני כבר יודע בדיוק מה אתה הולך להגיד ואני לא רוצה לשמוע". זה מצב לא בריא, והוא מסוכן הרבה יותר מכל איום אחר.
בתהליך ההקשבה ישנם שני שלבים – הראשון מחייב השתקה של רעשי רקע, והשני מצריך קשב עמוק למה שעומד מאחורי הקולות, מה שנמצא שם באמת. המאבק על מינוי ראש השב"כ הנכנס הוא דוגמה טובה – התחקירים שעברו הוריו ומקורביו, ההכפשות שעברו הוא ובני משפחתו, הזלזול הלגלוג, הדמוניזציה, כמות ההפחדות והסיסמאות שהושמעו נגדו הם משהו שלא היה לו אח ורע, בטח שלא בתהליך מינוי ראשי שב"כ בעבר. לקחת אדם ישר, ראוי ומסור, שלא נמצא רבב במעשיו ולהפוך אותו לאיום הכי גדול על מדינת ישראל זה תוצר של חוסר הקשבה. ועדה למינוי לתפקיד ציבורי צריכה להיות, אבל מה מניע את התחקיר, מה הם הגבולות שלו, ומה מונח על כף המאזניים – כל אלו הם דברים שאנחנו נדרשים לעסוק בהם ביום הכיפורים, כי ככל שנגדיל את מעגלי ההקשבה ככה יפחתו מעגלי ההפחדה.
תמר אסרףיום הכיפורים הוא הזדמנות לתיקון. הוא יום של שקט. אין הפרעות חיצוניות, כל המערכות הפיזיות מושבתות, לא אוכלים ולא נוסעים, מתכנסים פנימה ומתחילים להקשיב ולהניח את הקולות על משקל המאזניים. זה יום של חשבון נפש פרטי ולאומי, כזה שבו כל אחד נדרש לשקול את מעשיו שלו ולא את אלו של הסובבים אותו, וזה הכי קשה. אבל זה גם יום של מחילה וכפרה, ומה שנותן כוח לעמוד מול כל הקולות והרעשים זו הידיעה שתמיד אפשר לתקן.
גמר חתימה טובה.
