הכרזת טראמפ כי הוא מקבל את התייחסות חמאס ל"תוכנית 21 הנקודות" עשויה אולי לסמן את ראשית סיומה של מלחמת "חרבות ברזל", שמחרתיים ימלאו לה שנתיים. טראמפ העניק אור ירוק לתגובת חמאס למרות שאינה עולה בקנה אחד עם התביעות שהציג יחד עם נתניהו בשבוע שעבר, ובעיקר מותירה עמימות בהקשר לדרישה שהרצועה תפורז ושהארגון יפורק מנשקו. כמו הפסקת האש שכפה על נתניהו לפני כשנה, גם הפעם טראמפ מוכיח כי הוא הפוסק האחרון בנושא המלחמה בעזה, גם אם הדבר לא תואם את עמדות ממשלת ישראל.
תוכנית טראמפ בדיוקנה הנוכחי לא שונה מהותית ממתווה ביידן (שנוסח ע"י נתניהו), מהיוזמה המצרית, וממתווה וויטקוף. חמאס כמובן בירך על החתירה לסיום המלחמה והסכים לשחרר את כל החטופים ולכונן ממשל פלסטיני ברצועה שבו הוא לא ישתלב, אך הביע התנגדות למעורבות גוף בינ"ל ברצועה, הבהיר שנדרש ללבן את סוגיית הפירוק מנשק (תוך איתות שיסכים לוותר על "נשק התקפי", במשתמע מערך הרקטות שגם כך כמעט הושמד), ותובע לקבל הבהרות בנוגע למתווה ולמועדי הנסיגה הישראלית, וכן ערבויות לכך שישראל לא תשוב ללחימה כפי שעשתה ב-18 במארס השנה.
בנסיבות החדשות חמאס ישאף כנראה להפוך למעין "חיזבאללה עזתי". פורמלית, הוא לא ישמש במעמד שלטוני ולא ישתלב בממשל המקומי, אולם מאחורי הקלעים יחתור לשמר השפעה ברצועה: להמשיך לקיים כוח צבאי, גם אם מוגבל (שיצויד בעיקר בנשק קל), ולנהל פעילות פוליטית ומערך אזרחי ענף. זו תהיה מציאות רווית אתגרים עבור ישראל שתחייב לא רק מעקב קפדני, אלא גם תכנון מעמיק כיצד למגר בעתיד מהשורש את איום חמאס, והפעם באופן מפוכח וביוזמה של ישראל, שמומלץ כי תלווה בקונצנזוס מבית ובלגיטימציה בינ"ל - שלא קיימים כרגע.
לקטאר, כך נראה, היה תפקיד מפתח בשכנוע טראמפ לגבי ההסכם בכלל וקבלת תשובת חמאס בפרט. הדבר מתווסף להישגים שדוחא קצרה בעקבות תקיפת ישראל בשטחה, ובראשם חתימת הסכם הגנה אסטרטגי עם וושינגטון וחילוץ התנצלות מנתניהו, שממחישים כי השפעתה על הנשיא האמריקאי לא נופלת מזו של נתניהו. וכך, התקיפה בדוחא מסתמנת כצומת דרכים דרמטי במלחמה. בעקבותיה קודם לחץ ערבי על וושינגטון לסיום העימות, וקטאר חיזקה את מעמד בעיני ארה"ב, הפוך מכפי שייחל נתניהו. במצב שכזה לא בטוח עד כמה כמיהת ישראל שדוחא לא תשולב ביום שאחרי בעזה ניתנת למימוש, לפחות במלואה.
המציאות שהתהוותה ביומיים האחרונים ממחישה כי ישראל עשתה סיבוב גדול, כואב וקשה בן חצי שנה (מאז חזרה ללחימה) רק כדי לגלות ששבה לאותה התלבטות בין שתי ברירות בצומת האסטרטגי, כשעליה לבחור את הרע במיעוטו
המציאות שהתהוותה ביומיים האחרונים ממחישה כי ישראל עשתה סיבוב גדול, כואב וקשה בן חצי שנה (מאז חזרה ללחימה) רק כדי לגלות ששבה לאותה התלבטות בין שתי ברירות בצומת האסטרטגי, כשעליה לבחור את הרע במיעוטו: או כיבוש מלא של הרצועה ושהייה באזור ללא מגבלת זמן, תוך תשלום המחירים הכבדים הכרוכים בכך וללא שחרור חטופים, או עסקה שתהיה מלווה גם היא במחירים כבדים, ובראשם סיום, נסיגה מהרצועה ושחרור מחבלים, אבל ייתכן כי היא עדיפה על פני כיבוש ללא מגבלת זמן של עזה, וחשוב מכל - תאפשר החזרת חטופים. במהלכיו האחרונים טראמפ עושה כנראה את הבחירה עבור ישראל: מתן עדיפות לעסקה, גם אם היא מתאפיינת בפערים, ובלימה זמנית ואולי אף ארוכת טווח של המאמץ הצבאי ברצועה.
למרות השיחות שאמורות להיפתח היום בקהיר והכרזות טראמפ, הדרך להסכם עדיין רוויה מהמורות רבות ואין ודאות שהוא יושג בסופו של דבר. ראשית, היקף ההתנגשויות בשטח פחת, אולם הן לא פסקו, ואם יתרחשו פיגועים קשים, ובפרט ניסיונות חטיפה של חיילים, עלולה להתפתח הסלמה מהירה. שנית, לא ברור כלל כי הצדדים יגיעו להסכמות, בפרט בסוגיית הנשק, מה שידרוש מעורבות ואולי אף אכיפה כוחנית של טראמפ. ושלישית, שורר ערפל כבד סביב המכניזם למימוש ההסכם, בפרט בהקשר למתווה לחזרת החטופים, לדיוקן הממשל העתידי בעזה וליכולתו להתמודד עם חמאס, וכן לגבי חופש הפעולה העתידי של ישראל ברצועה.
מומלץ שהאסטרטגיה הישראלית במציאות המתהווה תסתמך על שילוב בין "המודל הלבנוני", של פעילות נגד כל אתגר מתהווה למרות הפסקת האש, לבין אכיפת פיקוח בינ"ל קפדני, לקבלת ממשל מקומי חדש ברצועה שיהיה בעל זיקה לרשות. זוהי ישות שאמנם תתקשה לשמש כתובת אפקטיבית, אך עדיפה על ממשל צבאי ישראלי, שלטון חמאס או "סומליזציה" שעלולה להתפתח נוכח ההתעקשות לטפח מיליציות, כנופיות וחמולות כ"חלופה" לכאורה לממשל חמאס.
בהיבט הפנים-ישראלי, סיום המלחמה יאפשר טיפול בסוגיות קריטיות שנדחקו לשוליים בשנתיים האחרונות: החל מוועדת חקירה ממלכתית של שורשי הקונספציה ומחדל 7 באוקטובר, עבור דרך ליבון בעיות יסוד שנחשפו במלחמה, כמו יחסי המדינה והחרדים והגיוס לצה"ל, וכלה בתהליך התיקון והריפוי שכה חיוני לחברה הנתונה זה שנתיים ברכבת הרים נטולת מעצורים של מלחמה מתמשכת, לא עיכלה את טראומת 7 באוקטובר, ונדרשת לנסח מחדש את חזונה ויעדיה האסטרטגיים, עדיף תוך החלפת ההנהגה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 05.10.25
