בצל מהומת המפגש בין נשיא ארה"ב לראש הממשלה, נותרה מעט מאוד תשומת לב לנאום הפרישה המדהים והמקומם של אלוף נמרוד אלוני. "אני משתחרר מצבא שמושג האחריות בו נרמס וחולל, ושאיבד את ביטחונו לשים את כישלונותיו על השולחן", אמר מפקד מפקדת העומק היוצא, שגם היה מפקד אוגדת עזה בין השנים 2020-2022, כלומר שנים דרמטיות בתהליך ההתעצמות של חמאס.
למעשה, אלוני נטל חלק נכבד בהותרת הרושם הכוזב, ובדיעבד ההרסני, לפיו מבצעים בעזה דוגמת שומר החומות ועלות השחר היו הצלחה מסחררת. "האם יכול להיות שתהיה מערכה נוספת? בוודאי", אמר לחדשות 12 לקראת סיום תפקידו באוגדה, "האם סיכוייה ירדו? אני חושב שבצורה משמעותית. כן, זה לא באינטרס. שומר החומות מהדהד, ובמידה לא מבוטלת עלות השחר היא שומר החומות 2. היא מעצימה את ההישג של הראשון ושמה אותנו במערכת יחסים מאוד ברורה מול עזה".
אלא שבדברי התוכחה הרמים שלו על "צבא שמושג האחריות בו נרמס וחולל", אלוני לא מצא מקום להכות על החטאים שלו. בכל הנוגע לעזה הוא נאחז בלשון רבים ("טעינו, כולנו"). מיותר לציין שהוא גם לא הזדרז להתפטר מיד לאחר הטבח, שחשף כישלון מהדהד שנוגע בכל אחד ואחד מבעלי התפקידים הבכירים שכיהנו בשנים הרלוונטיות. הוא גם לא התפטר למרות שבנאום הפרידה שלו כן הודה שעליו לבצע "חשבון נפש" לגבי שני אירועים רלוונטיים למלחמה: "החלטתי לנסוע למפקדת פיקוד הדרום בצוהרי 7 באוקטובר לבקשת מפקד הפיקוד ולא לנסוע להילחם בקיבוצי העוטף" ו"אי-הצלחתי להביא להפעלת מפקדת העומק לייעודה". במילים אחרות, אם אכן מדובר ב"צבא שמושג האחריות בו נרמס וחולל", אלוני פוסל במומו פעמיים: גם בהיעדר לקיחת אחריות ומימושה בזמן אמת, וגם בתעוזה לחלק לאחרים ציונים באותו נושא.
ערב יום השנה השני ל-7 באוקטובר, נאומו של אלוני היטיב לשקף את האמת המרה והכואבת על לקחי העומק הערכיים בצה"ל לאחר המחדל החמור והנורא בתולדותיו: "אחריות" כקלישאה כמעט ריקה מתוכן, אוטומטית, מחושבת להפליא עד רמת הפסיק והנקודה, עתירת סדקים ופתחים להתחמקות. זאת "אחריות" שמגיעה בצורת כתבי אישום קולקטיביים במקום הכאה אישית על החזה וירידה חפוית ראש מהבמה.
המושג "אחריות" לא "נרמס וחולל" בלשון עבר, כדברי אלוני: הוא נרמס ומחולל גם בהווה, תחת רמטכ"ל שהתמנה לאחר ששיווק לדרג המדיני תוכניות גרנדיוזיות ל"הכרעת חמאס", שהתגלו למרבה ההפתעה כנטולות היתכנות במציאות
למעשה, המושג לא "נרמס וחולל" בלשון עבר, כדברי אלוני: הוא נרמס ומחולל גם בהווה, תחת רמטכ"ל שהתמנה לאחר ששיווק לדרג המדיני תוכניות גרנדיוזיות ל"הכרעת חמאס", שהתגלו למרבה ההפתעה כנטולות היתכנות במציאות. כעת הוא מאמין בתדרוכים לתקשורת כתחליף להתייצבות אמיצה בפני הציבור, גם במחיר התפטרות או הדחה, נגד החלטות שהוא מאמין כי הן הרות אסון לתפיסתו המקצועית ומוּנָעות לכאורה משיקולים לא ענייניים. וזה עוד לפני שמזכירים את הטיפול (או ליתר דיוק היעדרו) בנוגע לדברים שקורים בעזה ובגדה המערבית והציבור פחות מתעניין בהם.
בניגוד לטענה הבלתי נסבלת, שנשמעת לא אחת בתקשורת, אין שום סיבה "לצפות ליותר" מאנשי צבא ומערכת הביטחון ביחס לפוליטיקאים ופוליטיקאיות. לכן גם אין נחמה בכך שקצינים בכירים התפטרו ופורסמו תחקירים (שחלקם לא סיפקו את הרמטכ"ל הנוכחי): בחלוף שנתיים, צה"ל הראה שהוא מסוגל לתקוף באזורים שנראו דמיוניים בעבר, אבל לא להסתכל על עצמו במראה באמת.
