כבר שנתיים. מאז אותו היום, והחיים שלפני המלחמה נראים כמו זיכרון רחוק, מתעתע. קדימון למה שנהיה ההווה שלנו. לפעמים זה מרגיש כאילו שהם לא באמת היו. מי בכלל מדמיין שמילואים פעם התקיימו רק שבועיים־שלושה בשנה, מעין מפגש חברים טבול במשימות מבצעיות. היום בעיקר מתכוננים אליהם, או מסתגלים אחריהם. הם הדבר עצמו. הציר שסביבו אנחנו חגים, גם בחגים. ובין לבין, מזייפים כשצריך. מעמידים פנים שהכל תקין. שלא צובט לראות שרבים כבר חזרו לשגרה. שטבעי להיות שנה במצטבר על מדים. שזה הגיוני.
מציאות כזאת משנה את מי ומה שאתה. היא משפיעה ומעצבת את ההוויה שלך. לא תמיד ברור באיזה אופן, ולכן הרפלקס האנושי הוא לפנות בדרך כלל לנתונים מדידים: כמה התגרשו, מי איבדו קידום בעבודה, ומה שיעור הנושרים מהתואר. אבל התשובות שמתקבלות במקרים כאלה חלקיות. הסיפור שהן מספרות חסר. אין בו תחושות ורגשות והר אבנים על לב מלא משמעות. וזה לא מפתיע, האמת. כי יש דברים שלמספרים קשה לתווך. יש ניואנסים שאי־אפשר לתאר, גם אם הם ממש מולך. איך מודדים געגוע בעיניים של ילד? כיצד מסבירים גאווה מהמקום הכי מצחין שיש? באיזו דרך אומדים אכזבה מבוס שהפסיק להבין? כמה פנים יש לתסכול של אישה? ולמה, למה לעזאזל כל כך קשה לאפיין את תחושת השלמות כשאתה עם הצוות, הפלוגה, מגן על הבית?
המענה לכל אלה לעולם אינו אחיד. הוא משתנה ומגוון כמו סוגי המדים בצה"ל של היום. אבל דווקא עושר התשובות כאן מאיר תהליך חברתי עמוק בישראל של השנתיים האחרונות. כזה שמחלחל בין הגרפים לתוך נבכי הנפש של עשרות אלפי מילואימניקים, שעבורם המלחמה היא כבר לא עוד גיחה מהאזרחות. היא נוכחת תמיד, גם בהפוגות. השינוי אצלם אינו רק בסטטיסטיקות אלא בעצם ההגדרה העצמית. בזהות האישית. בתפקידם כבני אדם בעולם. בחיים הכפולים שלהם בשליחות המדינה. בהתגייסות המשפחתית כולה. בחובות, בהחלטות, ובמחשבות.
הקבוצה הזו היא קבוצה מופלאה. היא רחוקה מלהיות אחידה בדעותיה אבל מאוחדת יותר מכל קולקטיב אחר. היא לא רק שומרת על הגבולות אלא משמרת את ערך הרעות המקודש לכולנו. השגרה הנוכחית בהחלט נכפתה עליה, אבל תפקידה היסטורי. רובה כמהה לאזרחות, אבל ימשיך לשרת ברציפות רק עבור סיכוי להשיב חטופים, שבלעדיהם אין תקומה. יש בה פצועים בגוף ובנפש, אבל היא הדבר הכי בריא בנמצא. חבריה אינם יכולים לתכנן חופשה לעוד שלושה חודשים, אבל מעצבים מציאות עשרות שנים קדימה. ככה הם. אנחנו. חצי אזרחים, חצי חיילים.
מדובר באיזון עדין וחיוני בין כובע טמבל וקסדה טקטית. הוא התקיים עוד לפני המלחמה ויישאר גם אחריה
השילוב בין שני התפקידים האלו אינו זר לישראליות. מדובר באיזון עדין וחיוני בין כובע טמבל וקסדה טקטית. הוא התקיים עוד לפני המלחמה ויישאר גם אחריה. אבל בעצימות גבוהה מדי הוא נהפך להכלאה של ממש. ותצורה כזו כמעט בלתי אפשרי לתחזק לאורך זמן, מסיבה פשוטה. התכלית המרכזית שלנו אינה רק להיות לוחמים טובים. היא קודם כל להיות הורים מעולים, בני זוג נהדרים, ואזרחים מועילים בנס שנקרא ישראל. וכשזה לא מתאפשר, מי שנפגעת אינה רק משפחת המילואים, אלא המדינה כולה.
מילואים הם משאב מתכלה. כדי לשמר את האוצר הזה, נדרשת התגייסות מכל חלקי העם. מתבקש שינוי בסדר העדיפויות הלאומי. מתחייבת הנהגה החלטית. אחרת, גורלנו ידוע מראש. האיזון ימשיך להיות מופר, ולא רק את עצמנו נתקשה לזהות בראי, אלא גם את פני המדינה. השנים היפות של ישראל עוד לפניה. ובסיפור הטוב שלה כולנו תורמים לה, יחד. הלוואי, כבר בשנה הבאה.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ולוחם מילואים פעיל בסיירת צנחנים
