עם פרסום תוכנית 21 הנקודות של טראמפ והמתווה החדש לעסקה שעל הפרק, החלו להישמע טענות מפי פרשנים שונים ולפיהן אותו המתווה בדיוק היה מונח על השולחן כבר לפני שנה. זוהי טענה שגויה מהיסוד שאין בעיה להפריך, אפילו בימים שבהם אמת ועובדות קיבלו מעמד סובייקטיבי.
עד המתווה האחרון, בכל עסקה שהייתה על הפרק ישראל נדרשה קודם לשלם ורק אחר כך לקבל. כך, למשל, היה עליה לסגת מציר פילדלפי ומהפרימטר בתור התחלה עוד לפני שקיבלה לידיה חטוף אחד; חמאס סירב להתקדם ללא ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחזור להילחם ושאנשיו יהיו מוגנים וכמובן ארגון הטרור סירב לדרישה לפירוז מנשק. בשורה התחתונה – ישראל נדרשה להיכנע עוד לפני שידעה האם תקבל את החטופים.
במתווה הנוכחי החטופים משתחררים בשלב הראשון. גם אם אחרי הסחיטות של חמאס ישוחררו קודם החיים, או שנראה את החטופים חוזרים בקונסטלציה אחרת, כך או כך זהו התנאי של המתווה, קודם החטופים. לאחר מכן מגיעים הדברים האחרים שגם בהם ישראל מקבלת עמדת עליונות לעומת המתווים הקודמים: המשך נוכחות בפרימטר ובציר פילדלפי (בניגוד למתווים הקודמים), פירוז חמאס מנשקו – כולל נוכחות ישראלית בחלקים מרצועת עזה עד לפירוז מנשק ועוד.
אז אם המתווה הוא לא אותו מתווה, מדוע טוענים כך חלק מהפרשנים? שנתיים אחרי טבח 7 באוקטובר התשובה שוב נעוצה באדם אחד – נתניהו.
על העסקה הנוכחית חתום אותו אדם שעליו רובצת גם האחריות ל-7 באוקטובר – נתניהו. והאפשרות שיצליח להביא לישראל הסכם ראוי ואפילו טוב היא בלתי ניתנת לעיכול. הרי מקרה כזה טומן בחובו משמעויות רבות. למשל, שישראל תחת נתניהו הצליחה לנווט בסערות הבינלאומיות של השנתיים האחרונות כל הדרך מממשל ביידן ועד ממשל טראמפ, כשבאמצע צביעות ואנטישמיות אירופית. שההתעקשות ללכת על כיבוש העיר עזה הייתה החלטה נכונה למרות התנגדות חלק מבכירי צה"ל. גם התקיפה בקטאר מקבלת פתאום זווית שונה כשקטאר, הסרבנית הראשית, לפתע מוכנה ללחוץ על חמאס. שלא לדבר על האפשרות שנתניהו התפכח מאז 7 באוקטובר והבין שמדיניות ההכלה הייתה טעות, שללכת עם בכירי צה"ל התברר כשגיאה כשמדיניות הביטחון של ישראל הגיעה לשפל דווקא תחתיו.
אם יתברר שראש הממשלה בזמן האסון הצליח להביא הסכם טוב לישראל, המדיניות החדשה שאותה הוא מתווה יכולה להפוך לכזו שגם מנהיגי עתיד ירצו לאמץ
אם יתברר שראש הממשלה בזמן האסון הצליח להביא הסכם טוב לישראל, המדיניות החדשה שאותה הוא מתווה יכולה להפוך לכזו שגם מנהיגי עתיד ירצו לאמץ: נגיד למנות שר ביטחון שלא חושש מעימותים עם הרמטכ"ל; לקבל החלטות צבאיות המנוגדות לעמדת המטכ"ל; לתקוף באיראן וקטאר ו"לסכן" את היחסים עם מדינות ידידותיות; לסרב לדריסת רגל של הרשות בעזה או למנות ראש שב"כ "שונה". להביא למצב, בדומה למה שעשה נתניהו עם טראמפ – שעמדת הנשיא האמריקאי זהה לזו של ישראל חזקה.
למעשה, עבור מיעוט בארץ, ניצחון ישראל יכול להוות תקדים "מסוכן". הרי מי אמר שבעתיד, ראש ממשלה אחר מהימין לא יאמץ את הגישה הזאת. ולאותם אנשים שחוששים מכך ולכן מנסים להקטין את המתווה הנוכחי כדאי להזכיר. זה לא רק האיש, זה המחנה – אילולא הימין יכול להיות שהיום אלי שרביט היה ראש השב"כ. אילולא ארגונים חדשים כמו פורום תקווה וגבורה, יכול להיות שלא היה מי שייתן לנתניהו את הרוח הגבית לחלק מהשינויים האלה. זה לא רק ביבי חתום על המתווה הנוכחי, זה גם העם.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.25
