ציפייה.
מילה עם בדלים במאפרה. עם עיגולים שחורים של חוסר שינה. עם תקווה פצועה שמחוברת לעירוי ולהנשמה. מילה שרגל אחת שלה כאן, בשטח כינוס כלשהו בהווה, והשנייה ברגע גואל אולי מעבר לפינה.
בחג הסוכות הזה לא באמת נכחנו. היינו כחולמים. היינו ככמהים. היינו כמתעוררים ב-6:29 ונדרכים. היינו כפורסים ידיים אל פני החטופים. כמרחפים בין זמנים. כנעים בין "יש פערים" לבין "סימנים חיוביים". היינו כמגששים, כתרים אחר סימנים. כבוהים בשמיים ריקים. כמלקטים רסיסי דיווחים.
המשלחת בדרך. המשלחת נחתה. המו"מ החל. הסבב הראשון, השני. מקור קטארי, מצרי, סעודי, וויטקוף.
ציפייה היא לא רק ציפייה, היא גם התבשלות על אש קטנה. הנה, אולי תכף נקבל את חיינו הקודמים. שנתיים היינו על הולד. תכף, עם ישראל חי, אולי אנחנו חוזרים.
רכבת.
זה כמו רכבת הרים של רגשות, אמא מתארת את התחושה, כשאנחנו יושבים לדבר ערב החג.
היא גם אומרת שהמלחמה האמיתית תתחיל כשתיגמר המלחמה הנוכחית, וכולנו נפגוש את עצמנו במראה. אולי, היא מוסיפה, לא נזהה את מה שנראה. ואולי יהיו גם נפילות.
אני מדמיין עם מתבונן במראה.
האפרנו. הזדקנו. הזנחנו. המבט מפוכח, חשדן כזה. העיניים ראו יותר מדי. הלב פעם מהר מדי. הנפש לא נתנה מקום לחסד ולחמלה. היא פגועה. והכרס... טוב, הכל מדאגה. לא היה פה מבוגר אחראי שיגביל לנו זמן מסכים, זמן דיווחים ולא את הזמן שנלחמים.
מעגלה ריקה, כמו שאהבו לקרוא לחלקנו, נהיינו עגלה גדושה שמתקשה לסחוב בעלייה. עברנו שיעור באכפתיות למה שקורה כאן, אכפתיות שלפעמים יוצאת בכעס ושנאה. עברנו שיעור בריבונות לגורלנו, למי שאחראים עלינו.
ובכלל, כבר שנתיים שאין רק אותנו. האנחנו הנוכחי מגיע כסט עם אנחנו לאומי. בכל רחש מסוק מלמעלה, בכל אזעקה, בכל לחישת מסדרון, בתחושת אשמה כשלוקחים רגע חופשה, או סתם לפני השינה.
כמו שהיה 8 באוקטובר יגיע היום שאחרי. אולי כבר. מה יקרה כשנביט במראה ונראה יותר אותנו ופחות מדינה?
כמו שהיה 8 באוקטובר יגיע היום שאחרי. אולי כבר. מה יקרה כשנביט במראה ונראה יותר אותנו ופחות מדינה?
פרס.
לא רק אנחנו מצפים. גם דונלד טראמפ, מחזיק התקווה הגדול ביותר שלנו בימים הללו. איזה מוזר זה שהחיים שלנו הולכים להסתדר, אולי, כי טראמפ מוכרח פרס נובל לשלום.
תחשבו. איש בן 79 רוצה פרס. פרס גדול אבל פרס. המנהיג החזק בתבל רוצה הכרה. הכרה משמעותית אבל הכרה. וזה, הצורך האנושי הבסיסי הזה, מנצח כרגע הכל. את האינטרסים, האידיאולוגיות, הקואליציות.
ולמה ראש הממשלה שלנו מצפה? הלוואי שלא היינו רבים גם סביב זה בימים מלאי הציפייה הללו. הלוואי, בכלל, שהמציאות הייתה מאפשרת לחלק יותר פרסים, ופחות כתבי אישום.
אתה פאקינג שלילי, אמר לנתניהו אדם שכן יש לו למה לצפות.
תפילה.
מישהו זוכר איך מתנהגים בשלום?
איך זה כשסתם משעמם. בלי דריכות, הדי פיצוץ, דאגה. בלי שהפנים מספרות סיפור של הישרדות או לילה ללא שינה. בלי שכל טריקת דלת מקפיצה.
ואיך זה נראה כשהמרחב הפרטי מלא ביותר ודאות. איך זה נראה כשהתפילות שלנו קטנות, ולא עוסקות בענייני חיים ומוות, אלא בדברים פשוטים, כאלה אישיים. ריח גשם, שיר אהוב ברדיו, חניה פנויה. איך זה נראה?
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.25
