משאים ומתנים הם כר פורה לספינים ופרסומים בלתי מדויקים. כלל ידוע הוא שכל צד מנסה להשפיע על יריבו בחדר באמצעות בלוני ניסוי תקשורתיים וחצאי אמיתות. לא מדובר בטקטיקה חדשה כמובן. כך מכשירים דעת קהל ומפעילים לחץ מבית ומחוץ על הצד השני לשולחן. זו גם הסיבה המרכזית שאת הדיווחים הערביים על דרישת חמאס לשחרור גופת יחיא סינוואר, יש לקחת בערבון מוגבל. ובכל זאת, אפשר להניח שמדובר בבקשה צפויה.
אף לסת לא תישמט אם נגלה שמדובר בדיווח אמת. דרישה כזאת היא כמעט מובנת מאליה מבחינת חמאס, ולכן חיוני להבין את משמעותה. ולא פחות מכך – מה היא צריכה לעורר בצד הישראלי אם אכן תתממש.
אסור לטעות – בניגוד לחברה היהודית-ישראלית, התרבות החמאסית אינה מייחסת חשיבות יתרה לגופות מטעמים של כבוד המת. גופות מחבלים נדרשות על ידם, בעיקר, מסיבות של ריצוי ההמונים או בשל הדלק האידיאולוגי שהן מספקות. מדובר באמצעי ולא בתכלית בפני עצמה. וזה גם ההיגיון שבבסיס דרישת גופתו של סינוואר.
היא נועדה לשרת מטרה ארוכת טווח בדמות בניית אתוס והזנת הציבור הרחב באמונה רדיקלית. היא כלי להכשרת לבבות בקרב דור העתיד. קהל היעד שלה הוא המוחות העזתיים של מחר, לא הקברים של היום. וכשחושבים על זה, מדובר בהמשך ישיר של עיקרון ההצטיידות החמאסי. אם במהלך הלחימה צברו שם מכלים של סיוע הומניטרי כדי לשרוד פיזית, ככה צוברים מכלים של רוח כדי להתקיים תודעתית.
מהלכים כאלה עומדים בסתירה לצורך בתהליך דה-רדיקליזציה עמוק בחברה הפלסטינית. זה לא אומר שעל הדרישה הנקודתית לשחרור גופות ארכי-מחבלים צריך ליפול המשא ומתן. חטופינו, החיים והמתים, חשובים יותר. אבל הארת הלוגיקה שמאחורי דרישות חמאס מחייבת את ישראל להפנים שהיא ניצבת מול מהלך תודעתי, לא דתי. והפתרונות שעליה לגבש, ראוי שיהיו בהתאם.
איך עושים את זה? דורשים לשלב בתוכנית טראמפ מהלכים קונקרטיים שמתכתבים בדיוק עם הרצון החמאסי, עם או בלי קשר לשחרור גופות בפועל. רפורמה בתוכני הלימוד, שינוי שמות הרחובות והכיכרות בעזה העתידית, וכינוי אירועי תרבות וספורט על שם דמויות שאינן רואות ברצח כדרך חיים – הם רק מדגם. ואם רוצים להעלות דרישת נגד בחדרים בשארם א-שייח’ כבר עתה – הקמת מוסד הנצחה לטבח 7 באוקטובר ופשעי חמאס הוא תגובה הולמת. התנו את מיקומו בלב עזה ואת תפעולו בערבית ובאנגלית, בעוד כמה עשורים, בידי העזתים עצמם. שילוב של "יד ושם" בירושלים ו"טופוגרפיה של הטרור" בברלין. תורמים מכל העולם, יהודים ושאינם, יעמדו בתור כדי לממנו ולהיות חברי דירקטוריון.
הדור הפלסטיני הבא מוכרח לחיות בתודעת חשבון נפש על פשעי חמאס. לא ממקום של נקמה, אלא כדי למנוע את חזרת האסון. כדי לעשות זאת, על ישראל לעצב ולהעלות, כבר עכשיו, יוזמות שאינן מכוונות לעזתים של היום, אלא לדור הבא שלא חווה את המלחמה. מול מחבלים חיים מעמידים צבא. מול מחבלים מתים צריך להעמיד תפיסת עולם.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.25
