קטונתי מלדעת מה חלקו של השר רון דרמר בהישגים שקושרים לו תומכיו. אינני יודע גם עד כמה מהמחדלים שמונים מבקריו הם באחריותו. אבל שני דברים גורמים לי לחבב אותו, למרות שמעולם לא פגשתיו: עלייתו לארץ למרות עוצמת משפחתו בארה"ב והעובדה שבניגוד למרבית הפוליטיקאים שלנו הוא מסרב לטפש את עצמו בציבוריות. אך לא בשל חיבתי זו אני כותב דברים אלה, אלא במקום סליחה שכירושלמי לא התייצבתי לתמוך בו אל מול "מוחים" אלימים שמיררו את חייו וחיי משפחתו.
אני חש חובה לבקש את סליחתו למרות שאיני יודע מה הביא להחלטתו להתפטר ועד כמה היא באמת קשורה להתעללות שהגיעה עד לפירנצה. זה גם לא חשוב. דרמר ילך ויבואו שליחי ציבור אחרים שיחוו את אותה בריונות. רבים וטובים - האנשים שאנחנו הכי זקוקים להם בעת הזו - יימנעו מראש להגיע לפוליטיקה משום כך. כי זה הסיפור שאנחנו שותקים למולו קרוב לחמש שנים. מעט אנשים שמעיזים לכאורה בשם חופש המחאה להטריד אישי ציבור (נבחרים, שופטים ופקידים בכירים) באלימות בלתי נסבלת. חודרים את פרטיות בתיהם ברעש בלתי פוסק; רודפים אחריהם ואחרי ילדיהם בבתי ספר, בתי כנסת, מסעדות ומרכזי קניות; מפוצצים כנסים שהם משתתפים בהם ועוד.
אין מדובר רק באנשים מרי נפש שלא מסוגלים להתגבר על מררתם או בטיפוסים אלימים שעתה נמצא ערוץ "לגיטימי" לכאורה לשחרור אלימותם בתוספת בונוס (תשואות מקבוצת ההתייחסות שלהם). זו אסטרטגיה מאורגנת היטב. יש מי שמשיג ומפיץ מידע על המוטרדים, יש מי שמעצב ומכין את העזרים, יש מי שמממן את האופרציה ויש מי שמבצע. והכל עטוף בפריכות אידיאולוגית לפיה האלימות נעשית למען הדמוקרטיה (עד ל-6 באוקטובר, כולל בממשלת השינוי) או למען החטופים (אחרי 7 באוקטובר). עושים מעשה כמלקולם אקס ומבקשים שכר כמרטין לותר קינג.
האסטרטגיה של ההצקות לאישי ציבור היא אחד מהכלים הוותיקים בתיק הפעולה הפשיסטי. במאה הקודרת הקודמת יש דוגמאות רבות למיליציות שהתפרעו ברחובות, חסמו דרכים, פוצצו אירועים, הרסו בתים ורדפו אחרי יריבי שולחיהם. גם אז הן היו תוצר של שיתופי פעולה בין בריונים ופושעים שניתנת להם דרך לגיטימית "להשתלב" בחברה לבין גורמים אחרים שהאמינו שזה משרת את האינטרסים שלהם ולא מסכן אותם. למותר לציין שההיסטוריה הוכיחה (שוב) שזו הייתה אמונת שווא. תשאלו את רובספייר.
כאז כן היום, המשפט אינו הכלי הנכון להתמודדות איתם. בעיקר משום שהוא מבוסס על הכוונת התנהגות של אנשים רציונליים בעוד שהאלימות באה מהתחום הנפשי והרגשי. המענה לכן חייב להיות אחר: מוסרי-ציבורי. למול מיעוט בריוני (שלא מייצג באמת את המחנה שהוא מתיימר לפעול בשמו ושגם בתוכו הוא פועל באלימות להשתיק ביקורות) חייב להתייצב הרוב המוחלט ולהבהיר לו שמעשיו אינם כדאיים לו הן מבחינת קידום מטרותיו והן מבחינות רגשיות. לא באלימות שרק מתדלקת את האלימים אלא בנידוי אישי ובקביעת מחיר ציבורי.
הרוב שמאמין שאין זו מלחמה אלא מחלוקת ושמחלוקת מכריעים במילים ולא באלימות - חייב לגרום לצד האלים להבין שאין זה משתלם. רצחת ראש ממשלה בגלל הסכם אוסלו? נתמוך בהסכם והוא יעבור דווקא משום כך
הרוב שמאמין שאין זו מלחמה אלא מחלוקת ושמחלוקת מכריעים במילים ולא באלימות - חייב לגרום לצד האלים להבין שאין זה משתלם. רצחת ראש ממשלה בגלל הסכם אוסלו? נתמוך בהסכם והוא יעבור דווקא משום כך. הצתת בית של נבחר ציבור בשל דעותיו? נצביע בעבורו גם אם מתנגדים לדרכו, וכך הלאה. נוותר על אינטרסים פוליטיים שאנו מאמינים בהם לטובת הגנה על יסודות הדמוקרטיה. וכך כל פעולה אלימה תשוב למפעיליה כבומרנג ותביא בשאיפה ליצירת לחץ ולנידוי פנימי מצד אותה קבוצה שכיום מעניקה לגיטימציה.
לדרמר זה כנראה כבר לא יעזור אבל לאחרים שמוכנים לקחת חלק במעשה המרכבה הלאומי שלנו זה קריטי. להם ולכולנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.25
