אחרי שנתיים, מעל לזקן שהפך לסמל, ראינו חיוך על פניו של דני מירן. זה לא היה חיוך של דוגמן המפרסם סוג חדש של משחת שיניים. זה גם לא חיוך השמור לדקה בה שומעים בדיחה ששווה לזכור. זהו חיוך של מי שמדמיין את האזיקים המטאפוריים מורדים בקרוב מאוד מידי בנו עמרי, השבוי בעזה. זהו חיוך של מי שמתחיל לנשום את הצעדים האחרונים בסוף המרתון. דני רץ כבר שנתיים, נעלי ההתעמלות המדומות שלו כמעט שחוקות. אבל הוא יודע שהנעליים האלה ייתלו רק אחרי שבנו יתחיל לצעוד על האדמה של הארץ הזאת. דני, למי ששכח, הוא מאלה שבמבט אחד הרימו את דגלי הייאוש מאמצע התורן לראשו. כמה טונות של אופטימיות יש לו. כמה חלומות הוא חולם בשלוש שעות שהוא מקדיש כל יממה לשינה. אני יודע שאני נשמע כמו מדליק משואות, אני יודע שאני אולי דורך על מוקשי הקלישאות. אבל ביום הזה, מול החיוך של דני מירן, הכל מותר.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
