במוצאי שבת אחת לפני קרוב לשנתיים, על הבטונדה מתחת לעץ צאלון נאה שבצמרתו פורחים עכשיו הפרחים האדמדמים, ישבו בני משפחתו וחבריו של יוסף חיים אוחנה וכל הווייתם אומרת תקווה והמתנה. הם ידעו למה הם מחכים, אבל לא יכולים היו לדעת כמה יחכו. לאורכה ולרוחבה של הרחבה הסמוכה למוזיאון תל-אביב לאמנות, אשר החלה לקבל באותם ימים את ההכרה הציבורית כ״כיכר החטופים והנעדרים״, ישבו אז בני משפחה וחברים של רבים מה–255 שנחטפו לעזה ב–7 באוקטובר והמתינו גם הם. הם המתינו מספיק זמן כדי ש–255 החטופים יהפכו 48, הודות לפעימות רבות ולעסקאות חלקיות שהותירו אותם מאחור. צער ההמתנה הזה שינה את פניה של הכיכר.
איזמלי החודשים ופטישי הציפייה הנכיחו את המאבק במרחב. על ענפיו של העץ תחתיו ישבה אז אמא של אוחנה נתלו מאז תמונותיהם של החטופים. מספיק זמן עבר כדי שתחת שמו של שגב כלפון ימחק מישהו בטוש שחור את גילו בעת חטיפתו, 25, ויחליף ב–26. ואז מישהו אחר החליף ב–27. שלד מכונית שרופה מהעוטף הוצב במקום. לא הרחק משם הקימו לוח אלקטרוני שסופר את הזמן שעבר. אין מקום לארבע ספרות בעמודת הימים. איש לא חשב שייקח כל כך הרבה. אפילו חיים פרי ז״ל שנרצח בשבי התנבא שיידרשו שנתיים. חלפו שנתיים ויומיים. אם לאורות לד היו רגשות, גם הם היו מבקשים כבר לחדול מלספור. החיים בישראל עצרו מלכת באותה שבת, אבל השעון, דרכה של אלקטרוניקה, ממשיך בכל זאת, מאריך עד לרמת השנייה את ממדי הצער ועוצמת הגעגוע.
אתמול, כאשר מישהו ניגן בפסנתר בקרבת מקום את ״אני ואתה נשנה את העולם״, אלו היו בדיוק 733 ימים, 11 שעות, 22 דקות, 23 שניות, 24, 25. הספירה עדיין ממשיכה, אך קצת אחרת. כל דקה חולפת לאט יותר מאז נודע על חתימת העסקה. למרבה השמחה יש עכשיו למה לחכות, ועם זאת כל כך קשה כבר לחכות. ביום שני, כך הדיווח, ישוחררו החטופים. החיים ששרדו את התופת, ואלו שלא. או אז אפשר יהיה לאפס את השעון ולהתחיל בספירה חדשה. יהא זה היום הראשון בשארית חייה של ישראל. שמחה של ממש לא הייתה שם אמש. גם כי הנפש זקוקה לזמן כדי לעבור מאבלות להקלה, וגם כי הם עדיין לא כאן. אבל האלפים שהגיעו אמש לכיכר החטופים והנעדרים ביקשו להתחיל בסגירת המעגל של עצמם, להבחין במו עיניהם בראשיתו של מה שלעיתים נדמה שכבר לא יגיע: סוף טוב.
מחוץ למיצג האמנותי המבקש לדמות את התנאים בתוך מנהרה נשענה אישה על הקיר ואי-אפשר היה לדעת אם היא מחכה למישהו שכולנו מכירים או למישהו שרק היא מכירה, ומה כבר ההבדל
במדינה שלפעמים מרגיש שאי-אפשר לחיות בה, זה היה המקום לחיות בו. מחוץ למיצג האמנותי המבקש לדמות את התנאים בתוך מנהרה נשענה אישה על הקיר ואי-אפשר היה לדעת אם היא מחכה למישהו שכולנו מכירים או למישהו שרק היא מכירה, ומה כבר ההבדל. מאי שם הגיעה אישה מבוגרת ובידה עוגה בצורת סמל המאבק. הורים שחלפו על פני תמונתו של עמרי מירן עם בנותיו הקטנות סיפרו לילדיהם הגדולים רק מעט יותר על כך שבקרוב יפגוש אותן. במשכן לאמנויות הבמה הסתיימה ההצגה ״פיטר פן״. באחד מרגעי השיא של הסיפור, מחלץ פיטר פן את הילדים האבודים שנלקחו בשבי. עד עכשיו זה היה סיפור טוב מכדי להיות אמיתי.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
