הבוקר, ללא מדים ונשק, נגיע לבית העלמין של מושב נחלים במרכז הארץ. נעמוד שם, אשתי וילדיי ליד הקבר של רס"ל (במיל') אוריאל אביעד סילברמן ז"ל, בן הדוד של אשתי טליה שנפל בקרב בינואר 2024 בחאן-יונס, בחיפוש מנהרות חטופים. נעמוד שם גם עם בני בן שמונת החודשים, שנושא את שמו השני של אוריאל, אביעד - ונגיד תודה. תודה אוריאל, לך ולכל הלוחמים הגיבורים שמסרו את נפשם למען השבת הביטחון לתושבי ישראל והשבת החטופים לביתם. ללא אנשים כמו אוריאל, או אדיר, עמית, דוד, מוטי, לייטר, אהרון, אלקנה וכל כך הרבה אחרים - כל זה לא היה יכול להתקיים. החטופים חוזרים בזכותכם. עם ישראל חי בזכותכם.
הטלפון הראשון על גיוס צו 8 תפס אותי בצוהרי 7 באוקטובר בעוטף. היינו אצל ההורים שלי במושב תקומה, סמוך לנתיבות. אבי ואני ביקשנו באותם רגעים של פחד ותדהמה נשק מהרבש"ץ של המושב על מנת להגן עלינו ועל כל המשפחה, אך זה לא היה בנמצא. אילתרנו חסימה של דלת הממ"ד כדי למנוע כניסה של מחבלים אל החדר, ולמזלנו הרב לא נכנס אף לא מחבל אחד למושב ולא לבית הוריי.
ביום למחרת נפרדתי מאשתי ומבנותיי ונסעתי מירושלים לתל-אביב, לאסוף את חברי הטוב מהסדיר בפלחה"ן גבעתי, אורי סטנסקו - והמשכנו אל מחסני החירום של החטיבה. לא חשבתי שאחזיק שוב נשק. לא חשבתי שזה יימשך שנתיים. לא חשבתי שאלחם שוב בגיל 36.
יצאנו מהגדר עם הג'יפ הצבאי, בתקווה שלא נצטרך לשוב
במשך שנתיים גויסנו לשבעה סבבים שונים ברחבי הרצועה. נלחמנו כלוחמי מילואים ביחד עם הדור הצעיר. שירתנו כמעט שנה שלמה בסך הכל. ב-9 באוקטובר 2025 יצאנו שוב דרך גבול הרצועה, אותו פרצו הרוצחים שבאו לטבוח באזרחי ישראל. יצאנו מהגדר עם הג'יפ הצבאי, בתקווה שלא נצטרך לשוב.
כשאשתי סיפרה לבנות שלנו שהמלחמה הסתיימה, הבת הצעירה שאלה אם גם אוריאל חוזר. בעת הזו, התחושות הן לא רק חיוביות: החטופים חוזרים הביתה, ויש הקלה ושמחה עבור המשפחות שיקבלו את ילדיהן בחזרה. אני גם מאמין שפגענו אנושות בחמאס - אך זהו לא ניצחון מוחלט.
גלעד כהןהתחושה החזקה ביותר עבורי היא הגאווה. אני גאה שלקחתי חלק במלחמה הצודקת הזאת, גם אם בעיני אחרים היא לא הייתה כזאת. אני גאה שהבנות שלי ראו אותי לובש מדים מאובקים, נועל נעליים צבאיות ומחזיק בנשק. אני גאה בחיילי הסדיר הצעירים ממני ב-20 שנים. אני גאה ומלא הודיה לאשתי ולכל נשות המילואימניקים שהחזיקו הכל במשך שנתיים. אני גאה בחבריי שעזבו בית, ילדים ועסק מאחור. אני גאה בכל מי שקיימו את מילותיה של נעמי שמר בשיר סימני דרך, "לא לבד אני בדרך ההולכת אל ביתי, יש חבר אחד או שניים שהולכים הביתה איתי" - ובתקווה שהכל יסתיים השבוע, ונוכל כולנו לשיר את פזמון השיר "אי משם, שובה הביתה בזמן הנכון".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.10.25
