אף אחד לא יעניק להם פרסים, אף אחד לא יקרא בשמותיהם בטקסים, אף תעודה לא תחכה להם בבית, גם לא עיטור כלשהו. אבל את, גברתי, שלבשת מ-7 באוקטובר את חולצתו של אריאל קוניו מבלי להכיר אותו בכלל; אתה, אדוני, שנשאת שוב ושוב את השלט שקורא להחזיר את אלקנה בוחבוט למרות שאין לך שום קשר למשפחה; גם בזכותכם, בודדים ואלמונים ועיקשים, שהגיעו להפגין ולבקש ולזעוק פעם אחר פעם – האחים והאחות שלנו חוזרים היום הביתה.
אולי לא שמתם לב, אבל ראינו אתכם לאורך כל הדרך. את חבורת הנשים שהגיעה בוקר אחרי בוקר, בשעה תשע כמו שעון, לצומת אבן גבירול–ז'בוטינסקי בתל-אביב כדי לחלק מדבקות עם מספר הימים בשבי, לבושות בצהוב, מזכירות. מהדהדות.
אתכם, הקהל המצומצם של שער בגין בתל-אביב, שהגיע מדי יום וערב ולילה, בגשמים, בשרב, בחגים, בשבתות, שעצר את התנועה, שהבהיר שוב ושוב שאי-אפשר לנרמל שגרה כשאחינו מעונים בעזה.
אתה, סבא יקר, שעמדת כל שבת בצמתים בדרום והנפת את השלט של מתן אנגרסט או דוד קוניו או אלון אהל
אתה, סבא יקר, שעמדת כל שבת בצמתים בדרום והנפת את השלט של מתן אנגרסט או דוד קוניו או אלון אהל. אתם, אח ואחות מהצפון שהגעתם פעם אחר פעם לדרכים עם חולצות של התצפיתניות. אתם, ילדים חובשי כיפה שראיתי כמעט בכל מוצאי שבת בעצרת למען החטופים. גם את, נערה בת 17 ללא אלפי עוקבים, שהעלית עוד סטורי של מתן צנגאוקר ועוד תמונה של רום ברסלבסקי. וגם אתה, ילד בן שמונה שחיכה לנעמה לוי עם ורד ביד. כן, גם אתם, שעמדתם בלילה שעות רק כדי להריע למיה ואיתי רגב השבים הביתה.
כי בסוף, כשמכבים את האורות, מדינה נמדדת לא רק בכוח הצבאי שלה אלא גם בלב, בנשמה ובאורך הרוח של אזרחיה. אלה שלא ביקשו תמורה, שלא פחדו להקריב מזמנם ומנפשם, שהזכירו לכולנו מה זה להיות ביחד גם כשנשבר הכל. ואז נשבר עוד יותר.
כולכם יכולים היום להסתכל בראי ולומר: עשינו כל מה שיכולנו. היינו שם ברגעים הכי קשים. אף פעם לא ויתרנו. גם בסיכוי אחד למיליון.
לימדתם אותנו שאחד ואחד זה בעצם המון.
הגיבורים השקטים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.25
