העיניים לא יכולות להפסיק ולגמוע את תמונות האיחוד, האהבה והשמחה עם שובם של אחינו החטופים ארצה. הלב עולה על גדותיו אל מול כל חיבוק ומבט. הרוח הישראלית קמה, ועוד נכונו לה מבחנים רבים, אבל לפני המשימות הרבות והמורכבות – אפשר להיטען מכל הטוב הזה ולזכור מי אנחנו, ומה האתוס שלנו. עם אחד, שלא משאיר אף אחד מאחור.
איך נראת חירות? חירות נראת כמו רום ברסלבסקי, חובר לכוח צה"ל בדמעות, מתבונן מעלה ושפתיו ממלמלות מילה אחת: שמיים. חירות נראת כמו ראם רץ במהירות האור לאבא אלקנה, נותן לו חיבוק ענק בלי אף מילה. חירות נראת כמו ויטמינצ'יק ענבים שאמא עינב אורזת למתן, כמו מתן אנגרסט שר שירים של עומר אדם, ואז מיד משוחח איתו בטלפון.
איך נראת חירות? היא נראת כמו שני אחים שהיו בגיהנום שנתיים, רגע לפני האיחוד עם משפחתם. דוד ואריאל קוניו בוחרים להתחבא מאחורי קיר, עם מבט שובב בעיניים, ולהפתיע את אהובותיהן. הם מזנקים, קוראים בו! ומבהילים אותן הישר לתוך חיבוק גדול ועוטף. שרון מזנקת על דוד, אריאל מנשק את ארבל ואמא סילביה מוחה דמעה. אמא סילביה, ששמונה מבני ביתה נחטפו, סוף סוף יכולה לנשום. ככה נראת משפחה: כמו אחים שבוחרים לעשות שטויות דבר ראשון כבני חורין, כמו חיבוק שכואב בעצמות. ככה הלב נראה כשהוא שלם.
איך נראת ערבות הדדית? להיות נוכחים גם בשבר ובאבל. אחרי החגיגות והריקודים והשמחות, מאות אזרחים ויתרו על ארוחת החג ועמדו בשעת לילה מאוחרת עם דגלים ברגע בו ארבעה ארונות של חללים עברו את הגבול אלינו, ארצה. הערבות ההדדית הזו עומדת כעת לעוד מבחן, בציפייה ומאבק לשובם של כל החללים המוחזקים בידי חמאס. במוצאי החג התייצבו באופן ספונטני אלפים עם תמונות החללים ושידרו מסר ברור: לא נוותר. לא נשכח. עד החטוף האחרון.
איך נראית קהילה? יעידו המסוקים שהטיסו את השבים אל בתי החולים. המסוק שהשיב את גלי וזיוי מכפר עזה עבר מעל בלומפילד, שם חיכו המוני אוהבים בכחול-צהוב ונופפו אל השמיים. המסוק של איתן הורן עבר מעל איצטדיון טרנר בבאר שבע, ועל קירות האיצטדיון כבר שנתיים מתנוסס האיור שלו ושל אחיו. החברים של מתן אנגרסט צבעו את השמיים בירוק לכבודו, בצבעי הקבוצה האהובה עליו – מכבי חיפה. הם כולם בחרו ללבוש את החולצות והצעיפים של הקבוצות שלהם כבר במסוק. האופן שבו מועדוני הספורט אימצו את משפחות החטופים והחללים עוד ידובר ויסופר, אבל אפשר ללמוד מכך משהו גדול יותר.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס מה זה לאהוד קבוצה? להיות חלק. להיות שייך. לאהוב בניצחונות ובהפסדים בלי שום סיבה רציונלית או הגיונית. לא צריך להכיר אישית, מספיק להיות באותו צד במגרש. קהילה היא דבר גדול יותר מאידיאולוגיה, גדול יותר מהישגים, גדול יותר ממחלוקות. זו התחושה מוזרה הזו, שבה לא ישנים שנתיים תמימות ובוכים מעומק הנשמה עם שובם של אנשים שאנחנו בעצם לא באמת מכירים, אבל הם הכי הכי משלנו.
מסוקו של עמרי מירן עשה שני סיבובים מעל כיכר החטופים. מעל רבבות דגלי ישראל. המשפחות הודו בדמעות ללוחמים, למפגינים, למתפללים, למתנדבים. לכל מי שהתעקש להיות של ישראל. בצד של ישראל.
