עד יומו האחרון התהלך יצחק רבין ז”ל כשהוא מיוסר סביב הצלקת שהותירה בו, במערכת הביטחון ובעם ישראל, תעלומת הנווט הנעדר רון ארד. לא רבים יודעים על מסעותיו החשאיים ברחבי עולם בניסיונות להתחקות אחר עקבותיו של ארד, גם בשבתו על כס ראש הממשלה. מעומק צערו על חלון ההזדמנויות שהוחמץ בשלהי שנות ה-80, הביישנות הג'ינג'ית והצברית, שהפכה לסימן ההיכר של רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, כמו גם הצער ניכרו בהבעות פניו בכל מפגש כאוב עם משפחת ארד, ובפרט עם אמו בתיה ז"ל.
לאורך הדורות, ממשלות ישראל לקחו אחריות ותפסו פיקוד על סוגיות השבויים והנעדרים (שו"ן). היו שהצליחו יותר והיו שפחות - אך לעולם, כמילותיה של תלמה אליגון-רוז, בנינו הנעדרים לא הופקרו לזר. שמיר-פרס בעסקת ג'יבריל; שרון בעסקת טננבוים; אולמרט שהשיב את גולדווסר-רגב; ונתניהו בעסקת שליט. מחירים מורכבים להשבת הבנים, אך האתוס נותר יציב ואיתן. לא מותירים נעדרים מאחור, מממשים את חלון ההזדמנויות הצר להשבתם.
במובנים אלה, השבת החטופים החיים והחללים משבי חמאס חריגה מכל שידענו בהיסטוריה הישראלית בעולם השו"ן. ביצירתיות שטרם נראתה במחוזותינו, נשיא ארה"ב מייצר יש מאין מסדרון להסדרה, חלקית בשלב זה, שראשיתה בהשבת החטופים. טראמפ למעשה כופה ולו זמנית מציאות הסדרית, שממנה הניצים התחמקו פעמים רבות בשנתיים האחרונות.
על פועלו הייחודי של נשיא ארה"ב עוד ילמדו בבתי הספר לממשל ובקתדרות למו"מ ברחבי עולם; על ההתנכרות של נבחרי ציבור לחטופים ולבני המשפחות בוודאי עוד נידרש
תהא הדרך העקלקלה אשר תהא - במבחן התוצאה החטופים החיים שבו כולם, ולגבי החללים עוד נותרו לצערנו סימני שאלה מטרידים. על פועלו הייחודי של נשיא ארה"ב עוד ילמדו בבתי הספר לממשל ובקתדרות למו"מ ברחבי עולם; על ההתנכרות של נבחרי ציבור לחטופים ולבני המשפחות בוודאי עוד נידרש; וגם על מורכבות המו"מ הזה, שהיה לעכור, המורכב, האינטנסיבי והקשה ביותר - יופקו עוד ועוד תכנים דוקומנטריים. אך על פועלם של משפחות החטופים, מטה המשפחות, העם בישראל והרוח המפעמת בחיילי ומפקדי צה"ל להשבת היקרים לנו מכל מהאופל - זה עניין שלא ניתן ללמד בשום פקולטה. לאחר תקופה כה קשה של שסעים ומתחים פנימיים, הסולידריות החברתית, שהתפרצה כהר געש מאז 7 באוקטובר גם במקומות שבהם המדינה חדלה מלתפקד - הגיעה לשיאה בעיסוק האינטנסיבי שלא ירד לרגע מסדר היום, סביב סוגיית החטופים. זהו הערך העצום הטמון בנו כיהודים, כישראלים, ומה שמבדל אותנו - הלכה למעשה - מחברינו ברחבי עולם. זהו מקור העוצמה המרכזי, מנוע הבעירה המצית את הזהות שבנו, כל פעם מחדש. כך יוצא, שהשבת החטופים היא התגשמות החזון הציוני והגשמת ערך הערבות הדדית הטבוע בנו. אחר שנתיים כל כך קשות ועמוסות בבשורות איוב, וברוח סיום חגי תשרי, דומה כי הגיעה שעת נעילה: היינו כחולמים.
ניתן להעז ולומר כי משבר החטופים בעזה היה לשעת מבחן בין-דורית של ישראל המשתנה. על אף סנטימנטים מסוכנים החורגים מהיסודות שעליהם הוקמה מדינת היהודים והסמוכים לשולחן מקבלי ההחלטות, הרי שהרוח הליברלית, הציונית, הערכית ואוהבת האדם - השואבת את דרכיה ממגילת העצמאות - ניצחה. השבת החטופים בולמת, ולו חלקית, את הסנטימנט המשיחי-קיצוני-לאומני, החותר תחת מושכלות היסוד של הציונות, שמימושו יוביל לחורבן בית שלישי.
אין לנו עוד בתים לבזבז. וגם אין לנו עוד חטופים להשאיר מאחור. זוהי שעתה היפה של הישראליות. כמילותיה של לאה גולדברג: "ומותר, מותר לאהוב", ונוסיף כי נכון גם לדמוע למראה שיבתם מידי אויב. ההתרגשות מנצחת את האופל. האור גובר על החושך. נפש יהודי הומייה.
