לכל אורכם של נאומי ההודיות והתודות שהשמיעו המשפחות, נפקד שמו של נתניהו ומוזכרים מחוללי העסקה האחרים: צה"ל, אלוהים, עם ישראל, טראמפ ומקורביו. לפחות לגבי המאבק האזרחי להשבתם, ראוי לזכור שהיו אלה בעיקר הנשים, האמהות, הבנות, האחיות ובנות הזוג שאירגנו את מסיבות העיתונאים, ניהלו את מערך הדוברות ונשאו את הקול הציבורי שתבע מהממשלה לחתור לעסקה ולהשיב את האחים והאחיות שלנו הביתה.
מאז ומעולם שיקפו קולותיהן של הנשים את עומק הפער בין תפיסות מיליטריסטיות של כוח המגולמות בדרישה להשטחה, מיטוט, ניצחון, כיבוש, הכנעה, לבין תפיסות הומניסטיות של אחריות, הכלה, חמלה, טיפול.
1 צפייה בגלריה
חגיגת ההודיות בכנסת
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
רבים מארגוני המחאה שקראו לחתירה להסכם ולסיום המלחמה - מטה משפחות החטופים והנעדרים, "אמא ערה", "החזית הוורודה" ועוד, כמו גם פניה המעונים של המחאה, עינב צנגאוקר - קשורים בטבורם למורשת של הובלה נשית רחבה.
"ארבע אמהות" של מלחמת לבנון, היא דוגמה שזכורה לנו היטב, אבל גם "האמהות של כיכר מאיו", שאחזו בתמונות ילדיהן בשלהי שנות ה-70 מול החונטה הצבאית בארגנטינה, או נשות ליבריה בראשית שנות ה-2000, שקראו לסיום מלחמת האזרחים, וגם נשות איראן הקוראות "אישה, חיים, חירות", אוחזות באותו מכנה המשותף: האומץ לחרוג מהנרטיב הממלכתי, לשאול שאלות אסורות ולהשתמש בגוף הנשי ובתפקיד ההורי כדי לקחת אחריות על מי שהופקר והוזנח.
קל להתעלם מההיבטים המגדריים של המלחמה הנוכחית, אבל כדאי מאוד שלא. כדאי לזכור את אזהרותיהן של התצפיתניות שהתריעו שוב ושוב על תנועות חשודות אך קולן לא נשמע; כדאי לזכור את גבורתן של הנשים בכיתות הכוננות, בקרב ובעורף; את מקומן הנפקד בקרב מקבלי ההחלטות ואת מאבקן ההרואי, הממושך, להשבת החטופים. לכשתקום כאן ועדת חקירה, ואם כבר התחלנו להאמין בתיקון, המלצותיה צריכות לכלול התייחסות ראויה גם לסוגיות הללו.
זה לא רק עניין של שוויון או של צדק אלא גם של כדאיות. מחקרים מוצאים שהשתתפותן של נשים בהסכמי שלום מגדילים עד פי שניים את סיכוייהם להחזיק מעמד, ונתוני האו״ם מוכיחים שמעורבותן מעמיקה את אמון הציבור ומרחיבה את קשת האחריות לתחומים נוספים
זה לא רק עניין של שוויון או של צדק אלא גם של כדאיות. מחקרים מוצאים שהשתתפותן של נשים בהסכמי שלום מגדילים עד פי שניים את סיכוייהם להחזיק מעמד, ונתוני האו״ם מוכיחים שמעורבותן מעמיקה את אמון הציבור ומרחיבה את קשת האחריות לתחומים נוספים (רווחה, חינוך, בריאות). העובדה שבקבינט המלחמה הנוכחי כיהנה רק אישה אחת, שהעדיפה לעופף, וששיעור הנשים בממשלה עומד על פחות מרבע היא לא תקינה. בטח לא במדינה שהנשים בה צריכות לשלם תשלום כה גבוה על מדיניות שנקבעת על ידי גברים.
נשים הודרו במשך שנים ממעגלי קבלת ההחלטות משום שחברה מיליטריסטית כשלנו נוטה לשאול "איך ננצח" ולא "מה נפסיד". ההנחה העיקשת היא שנשים חושבות דרך הרחם בעוד שגברים חושבים מהראש ובה שאלת המחיר נתפסת כחולשה. למרות שבפועל זו שאלה המבטאת מחשבה אסטרטגית רחבה ועמוקה וכאשר ההיסטוריה מראה בדיוק את ההפך: דווקא האמונה ב"ניצחון מוחלט" היא זו שהתגלתה כאשליה ילדותית ומסוכנת. אז לא. נשים, בהכללה גסה, לא חושבות דרך הרחם. הן פשוט חושבות. אם כבר הגברים, בהכללה גסה, הם אלה שחושבים דרך כלי הזין. בין אם מדובר בפצצה, בטוש שחור עבה המשמש לחתימה או בריבים מטופשים על קרדיט.
