החייל האחרון טרם סגר מאחוריו את שערי עזה, אבל בכנסת ישראל כבר התחילו לתרגל מתיחות ראשונות של מהפכה מתעוררת. פיסות גדולות של היסטוריה ישראלית חד-פעמית הוכתמו בנתזים קטנים של בוץ פוליטי, הישגים דיפלומטיים חובקי עולם מונפו לטובת אינטרסים אישיים ומיידיים של נאשם בפלילים, וחרדות מפני שותפים שמתמחים בפירוק קואליציות הוסוו באמצעות כללי טקס שגויסו למערכה נגד הדמוקרטיה. במפלגת השלטון מתרגשים פחות מעם שלם שמחלץ 20 חטופים חיים מציפורני חמאס, ורוטטים יותר מההזדמנות לחלץ את מנהיגם מידי בג"ץ.
הקמת המהפכה המשפטית לתחייה עוד לפני שהובטחה שיבתו של החטוף האחרון לקבר ישראל, אינה רק מפלטו היחידי של נתניהו מפני אמת עגומה שמשתקפת מהעסקה המחוררת שהביא, היא גם כרטיס הזכייה שלו בתחרות על הסטת השיח הציבורי והשבתו לימים התמימים ההם טרום 7 באוקטובר. ראש הממשלה יודע טוב מכולם שההסכם שעליו נכפה לחתום מקץ שנתיים של שינון מנטרות להעצמת רעיונות כמו "מיטוט חמאס" והתיישבות יהודית בעזה, לא מבשר שום טובה עבור הבייס של השרים בן גביר וסמוטריץ', לא מביא איתו אף חידוש ביחס לעסקאות קודמות עבור מצביעי הליכוד, ואינו נושא בכנפיו שחר של יום חדש במזרח התיכון עבור מצביעי השמאל.
כל שנותר לו הוא להדליק מחדש את הפצע שמעולם לא נרפא. מתברר - תיראו מופתעים, שבשעה שרוקנו את הרחובות מנוכחות אנושית ודמענו מול מסכים, ניסה רה"מ ביד אחת לקבל מטראמפ טרמפ לחנינה וביד השנייה תיפעל מרחוק סיכול ממוקד שביצע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה בסמלי שלטון אחרים. למחרת בבוקר הוא כבר אירגן לעצמו פתק מהרופא על ברונכיטיס ולהקת מעודדות של שרים וח"כים גמישי לו"ז כמו שלמה קרעי, ניר ברקת, עידית סילמן, מיקי זוהר ודומיהם, ובצהרי היום שיגר את שרי המשפטים והביטחון לשליחות בהולה שתבטיח את זכייתו במשפט.
במפלגת השלטון מתרגשים פחות מעם שלם שמחלץ 20 חטופים חיים מציפורני חמאס, ורוטטים יותר מההזדמנות לחלץ את מנהיגם מידי בג"ץ
גל אדיר של תקווה שטף את מסדרונות הליכוד. נראה פתאום שיש מוצא מ"הדבר המיותר הזה", כפי שכינה גלעד ארדן את משפט נתניהו בראיון טלוויזיוני שנתן פחות מ-24 שעות לאחר שובם של החטופים, ושאפשר בהחלט להיפטר מהמטרד המשפטי המעיק בדרכים שאינן סיום המלחמה. ארדן, שאינו נושא בתפקיד ליכודי ומכהן כיושב ראש מד"א, אולי עדיין רוצה לשוב לזרועות המפלגה, אחרת קשה להסביר מדוע טיפס לעמדת הנהג של ה-D9 בכזאת התלהבות, למה נרתם לעזור לחברים לשעבר במלאכת הפירוק, איך הוא מוכן לעבוד בשביל הבוס גם כשאינו מקבל ממנו משכורת, ומתי הוא איבד את המבוכה וחש בנוח לדבר בקול על הפנטזיה לריסוק החוק.
וזה מתפשט כמו זרם תודעתי של אחרי מלחמה שנישא עם קול השופרות שכבר מאמצים את הרעיון ומקוששים תודה למנהיג תחת כל מיקרופון, מתחיל להתבסס בסדר היום התקשורתי וננעץ היטב בלגיטימיות המבורכת של היציאה מעזה.
הפיחות המוצלח שנתניהו מבצע במשפט של עצמו, כמו המיתוג של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית וגלי בהרב-מיארה כבלתי רלוונטיים באירועים שוליים כגון אירוח של נשיא אמריקאי מכהן וכמו ההחמצה המכוונת של פסגת שארם, עלול להיות הסימנים שמבשרים את קץ הדמוקרטיה. בתחרות בין הבחירות הקרובות ובין מהלכיו של נתניהו, אנחנו עלולים להפסיד.
שתיקת השמאל, המרכז והימין למול מהלכיו המדיניים, ובראשם הסכם תמוה שיכול היה להיחתם לפני שנה וחצי, שוב מעמידה את נתניהו גבוה מעל כולם. הרבה יותר משאר המועמדים שאינם מחזיקים ברבע מהכוח שנצבר לזכותו עם כל יום שחולף, בלי שנתן את הדין לפחות על החטופים שנרצחו בשבי חמאס ומתו בהפצצות של צה"ל, בעודם ממתינים ששרת התחבורה מירי רגב תשוב ממסעותיה ויו"ר הכנסת יסיים את שנת היופי שלו בשעה שמתחת לביתו נעצרים אזרחים שהקריאו שמות של חטופים. הרבה יותר ממי שלא טרח עדיין לאתגר אותו בדרישה להבין מהם פרטי העסקה, האם ישראל תצא למבצע צבאי כדי להשיב חטופים חללים, ואיך לעזאזל מתכוונים לפתור את סוגיית הגיוס.
וזה המקום שראש הממשלה חש בו הכי בנוח, החרך הצר שבין אהדת הציבור הטבעית - המפגשים המצולמים עם השורדים החטופים ושרשרת טקסי ההודיה, ובין האמפתיה הטובה והישנה שהוא מקבל מח"כ ואטורי או מהשר אמסלם הסולדים מהיועמ"שית. נתניהו צריך שנדבר על המהפכה המשפטית, שנילחם זה בזה, שנחזור להרגלים הרעים של כתישה הדדית על רקע משפטי, שנשכח מה פירק אותנו לפני שנתיים, ושנחזיר אותו לזרועותינו.
