"בסוף, מכל סיפור פיצוץ הדרבי התל-אביבי הזה", אמר לי אמש חבר בבדיחות הדעת, "בית"ר ירושלים היא זו שתקבל עונש רדיוס". זה היה מצחיק לרגע. אבל רק לרגע. וגם זה בא עם קורטוב מרירות וקורטוב ציפייה: שמי שצריך ייענש, בלי הנחות והיסוסים. מישהו הרי צריך לשלם על מפגן אמל"ח כזה.
בלי להיכנס לשאלה אם צריך היה לעצור את הדרבי, או שבמשטרה בחרו בפתרון הקל, כמו שנהוג להאשים אותה, צריך לומר את האמת: שעות רבות לפני שהדרבי החל, כלומר היה אמור להתחיל, אפשר היה להרגיש את הפורענות באוויר. סרטונים של אוהדים משועממים, מחפשי צרות ברחובות תל-אביב, הציפו את הרשתות. ואז, כשאל מופעי האבוקות והפירוטכניקה חסרי האחריות, התווסף מידע על פצועים מקרב השוטרים והאוהדים, זה פחות ופחות הרגיש כמו כדורגל, ויותר כמו אירוע שאיבד מטעמו וכדאי לפזר בהקדם.
וזה מבאס. מבאס כי במדינה שלנו, שבה מבזק רודף מבזק, ותחושת הביטחון לא מצליחה להחזיק מעמד אפילו שבוע – רק בבוקר החלו לזרום בשורות מעזה שערערו את כולנו – לספורט יש תפקיד שהוא הרבה מעבר לניצחון לכאן או לכאן. הכדורגל הוא מפלט. מפלט להמונים בבית, ל-30 אלף האוהדים בבלומפילד, ללוחמים הרבים שהגיעו למגרש, ורק רצו לשכוח מהעולם שבחוץ לשעה וחצי; שרק פינטזו על הרגע שיתרווחו בכיסאות.
וזה מבאס כי זה קומץ, תמיד זה קומץ, אבל כזה שמקלקל לעשרות אלפים שמבקשים לראות כדורגל, ואם אפשר, לחזור הביתה בשלום.
וזה מבאס כי אתה מבין שאם כל כך הרבה אמל"ח חדר לבלומפילד, וכל כך הרבה עשן צבע את הדשא, אלו שאמונים על הביטחון במגרש לא עשו את עבודתם, ותחת האף שלהם הוברח לאצטדיון צבא שלם.
וזה מבאס כי כולנו מבינים שאם נתנו אמש לחוליגנים לנצח, כמו שנתנו להם בשנה שעברה לנצח בסמי עופר, הם יכולים לפוצץ כל משחק שירצו, בכל רגע, וכולנו שבויים בידם.
וזה מבאס, כי כמה רגעי שיא ספורטיביים יש לנו כבר? ומבאס, כי דרבי לא אמור להיראות ככה. לאוהדי מכבי והפועל, ששיחקו בעונה שעברה בליגות נפרדות, הייתה שנה שלמה להתכונן למפגש הזה, שנה כדי להיערך למפגן אוהדים מרטיט לב באדום וצהוב, בשלטים ססגוניים, בשירה, אבל לא בזה.
וזה מבאס בגלל שני תאומים שחזרו מעזה. אתמול, כשכולנו נעצבנו לראות בלומפילד סגור, אי-אפשר היה שלא לחשוב על גלי וזיו ברמן, שחזרו הביתה, בחולצות צהובות. מכבי שלהם, ידענו גם בלי שאמרו מילה, הייתה בשבילם חמצן ברגעים הנוראים ביותר
וזה מבאס בגלל שני תאומים שחזרו מעזה. אתמול, כשכולנו נעצבנו לראות בלומפילד סגור, אי-אפשר היה שלא לחשוב על גלי וזיו ברמן, שחזרו הביתה, בחולצות צהובות. מכבי שלהם, ידענו גם בלי שאמרו מילה, הייתה בשבילם חמצן ברגעים הנוראים ביותר. כמה חיכו לרגע הזה. ואיזה עיתוי זה היה מבחינתם, ישר לנחות לדרבי. מה שניהם חשבו אמש?
בלומפילד, מי שהיה שם יודע, מוגן ברשתות שמונעות זריקות חפצים ואבוקות עשן מהיציעים שמאחורי השער. זה יהיה עצוב להמשיך ולסגור את היכל הכדורגל, ולתת לאלו שבפנים תחושת כלוב. אבל נראה שאין הרבה ברירה.
כמו שעצוב ללכת לכדורגל מתוך מטרה לנשום לרגע אוויר אחר, ולגלות שאתה בזירת חוליגנים.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.10.25
