"כולם מחבבים אותו", הסביר נשיא ארה"ב בכנסת את סוד הקסם של סטיב וויטקוף. המתווך בהסכם הפסקת המלחמה באמת נראה ונשמע כמו אדם שקל מאוד לחבב, ולכן כשהוא אומר ב"60 דקות" שהוא "חש נבגד" לאחר התקיפה הישראלית בקטאר, אפשר רק להעריך איזה מעשה דרוש כדי לגרום לו להרגיש ככה ומה ההשלכות שעמדו על הפרק. ניתן גם לנחש, שמול המצלמות של אחת התוכניות היוקרתיות בהיסטוריה של הטלוויזיה, הוא משתמש במילים הכי נעימות שיש באמתחתו.
חשיפת התחושות האמיתיות של הממשל האמריקאי ביחס לתקיפה בקטאר, מהנשיא ומטה, מאשרות: ניסיון החיסול של בכירי צוות המו"מ של חמאס בדוחא היה לא רק כישלון מפואר, אלא מעשה מופקר מכל בחינה – ביטחונית, מדינית וגם מוסרית בהקשר של החטופים. מעשה כזה מחייב - לא שיש למילה הזאת איזושהי משמעות לאחר שגם האחריות נרצחה ב-7 באוקטובר - ועדת בדיקה משל עצמה. אפשר רק להיזכר בערגה כיצד אחרי ניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן, ב-1997, מונתה ועדת צ'חנובר. אגב, הוועדה מצאה שראש הממשלה דאז, אחד בנימין נתניהו, טיפל בנושא באופן "סביר".
אולם נתניהו כידוע כבר לא לוקח צ'אנסים: הסיכוי לברר כיצד יצא לדרך מבצע שהיה יכול לקבור את ההסכם להשבת החטופים זהה לתרחיש שבו הממשלה מקימה ועדת חקירה ממלכתית למחדל הנורא בתולדות המדינה. הסיבות לכך, למרבה ההפתעה, אינן קשורות רק בחוסר הבושה של השלטון כשזה מגיע למתן דין וחשבון, וגם לא בכל התועמלנים שעדיין לא החליטו אם קטאר היא "מדינה מורכבת" או אויב נאצי, ואפילו לא באופוזיציה שהמילה "עלובה" מחמיאה לה. הסיפור הוא שהפעולה בסופו של דבר נתנה לרוב את הציבור העייף והשחוק את מבוקשו המרכזי: חטופים בבית שלהם. פחות חשוב לו איך, למה ומה היה קורה אילו.
עינב שיףכל זה הוליד טענה אחרת: "החיסול הלא-מוצלח הכי מוצלח בהיסטוריה", כפי שטענו פרשנים עם יותר מאשר אוזן קשבת לשלטון, אחרי שסיימו למכור עסקה מוגמרת לגירוש תושבי עזה לאלבניה וסומלילנד. דברי וויטקוף וג'ראלד קושנר, שכנראה מבינים היטב את שריקות הבוז (סליחה, "פיגוע שריקות הבוז") שנשמעו בכיכר החטופים, מלמדים עד כמה הספין הזה ראוי להידחות בשאט נפש: זה לא "חיסול לא מוצלח הכי מוצלח", אלא הימור פרוע בחיי אדם וביחסים מדיניים, שרק בנסיבות מקריות הוביל בסופו של דבר לכך שראש הממשלה קיבל תנאים שגם הוא – וגם אותם נאמנים בתקשורת - התנגדו להם נחרצות (שלא לדבר על הפיכת ישראל למדינת חסות דה פקטו של ארה"ב וחיזוק מעמדן של חובבות ציון כמו טורקיה וקטאר). בתפיסתם זה אמור להיות פחות "ניצחון מוחלט" אלא "עוד ניצחון כזה ואבדנו", אבל לך תחפש חוט שדרה בערימת שחת.
כמובן שלא רק הדרג המדיני צריך להיבדק: גם כל גורמי מערכת הביטחון שהיו מעורבים בדרך לאירוע בעל פוטנציאל קטסטרופלי - אלה שהתנגדו, אלה שתמכו ואלה שמילמלו משהו ואז הזדרזו לתדרך שהם "התנגדו לתזמון". למזלם, הפעם הבאה שהנושא ידובר תהיה כשוויטקוף יתפנה לכתוב את זיכרונותיו או במבצע המופקר הבא.
