כמה אנשים אתם מכירים שמסוגלים לשבור את שתי הרגליים של אדם חי באמצעות מעדר? לא במכה אחת ואז לברוח מהזירה, באינספור מכות, שוב ושוב. האיש שאת רגליו שוברים בוכה ומתחנן, אבל בעל המעדר ממשיך, עד ששתי הרגליים של המוכה כבר אינן רלוונטיות. אין בעולם רופא או פרוטזה שיצליחו לגרום לו לשוב ללכת. זאת התרבות העזתית, זה החומר האנושי, אלה הערכים. לא ברור למה מישהו מופתע, הרי ב-7 באוקטובר הם ביצעו בנו טבח חמור בהרבה, הם צהלו אחרי שירו בנערה, נתנו לה לדמם למוות לנגד עיני הוריה ואחיה, ושידרו את כל זה בלייב פייסבוק אל אחיהם השמחים בתוך הרצועה. ביצעו פשעי מין מחרידים בבחורות צעירות, ואז גם רצחו אותן באכזריות.
בסרטוני הזוועה החדשים שיוצאים מהרצועה אין מעורבים מבני עמנו ברוך השם, ובכל זאת, ממש לא מומלץ לצפות בהם. מלבד שבירת הגפיים הסדרתית, יש גם את ז'אנר ההוצאות להורג. בסרטונים הללו, עוד לפני שנורתה ירייה אחת, ברור שרוב תנאיו של בנימין נתניהו לסיום המלחמה לא התממשו. כבר בפריים הראשון נראים מחבלי חמאס חמושים שגוררים אחריהם קבוצה של נידונים למוות. מכאן ניתן ללמוד באופן ברור שחמאס שולט ברצועה, ושהוא עושה זאת בכוח הנשק.
אתם בטח שואלים, איפה נידונו למוות אותם אומללים? גזר הדין ניתן כנראה בין שתי האוזניים של כמה צעירים עזתיים. על המקום. זה מספיק. זה מה ששווים חייו של אדם ברצועה עזה.
לפחות מחצית מהצופים במחזה המבעית הם ילדים ובני נוער. אחרי צרור היריות שכל אחד מהקורבנות מקבל בעורפו, השמחה כבר עולה על גדותיה. אקסטזה של ממש
ועוד לא הגענו אל ליבו של הסרטון: עשרות, אולי מאות בני אדם מקיפים בטבעת גדולה את הכיכר, הם לא אנשי ביטחון, אלה סתם אזרחים, אלה שנוהגים לכנות אצלנו "בלתי מעורבים" שזה למעשה בסיכוי מאוד גבוה המעורבים של מחר או מחרתיים. לפחות מחצית מהצופים במחזה המבעית הם ילדים ובני נוער. הם צוהלים ברגע שבו החמושים מורידים את הקורבנות על ארבע, ואחרי צרור היריות שכל אחד מהם מקבל בעורפו, השמחה כבר עולה על גדותיה. אקסטזה של ממש.
אז לכל מי שמופתע, הבעיה היא בעיקר אצלכם: עזה היא חמאס וחמאס הוא עזה. מאות אלפים חגגו בצהלה בשידור ישיר למראה הזוועות שחוללו הבנים-שליחים שלהם בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. הם חגגו בשמחה למראה ילדים שחוטים. וגם אלה מבין תושבי עזה שאינם משתייכים לחמאס, באחוזים לא פרופורציונליים הם חובבי רצח, של יהודים בעיקר, אבל מבחינתם אפשר לצהול גם נוכח הוצאה להורג של אזרחים שמעולם לא עמדו לדין. העזתים לא מפחדים מדם ולא ממוות, הם לא מפחדים להרוג וגם לא להיהרג ואת זה אפילו זוועות 7 באוקטובר, וכל מה שאחריהן, לא הצליחו להכניס לראש של יותר מדי ישראלים.
עמיחי אתאליבעוד כל בר-דעת שחי בינינו, מגדל את ילדיו בחשיפה איטית מאין כמותה לרוע שמתרחש בעולם - העזתים מעמידים את הילדים שלהם במעגל בכיכר העיר, כדי לצפות, להריח ולשמוע את קולות המוות, כדי להתענג על ירי בראש של בני אדם אנשים ששייכים לחמולה שלא באה טוב לחמאס.
אנחנו והם, שתי תרבויות שלעולם לא יוכלו להיפגש. שמן ומים. בעצם יותר כמו חשמל ומים, שכל מפגש ביניהם לעולם ייצור פיצוץ. וזה לא בגללנו, לא בגלל חוסר טוב ליבנו, זה לא שאנחנו לא חפצים מאוד בשקט, בהסדרה, נכונים לשלם מחירים. לא. זה כי הצד השני חי בתפיסה אחרת של טוב ורע, של חיים ומוות, של מותר ואסור, של איך לחנך את הילדים שלו. ולכן גם אם הם ישתנו אי פעם, זה יקח דורות רבים ומאמץ גדול מאוד מצידם, מאמץ שכרגע אין לו כל סימן באופק. ואנחנו חייבים להבין את זה.
