היה ברור שהחלטה על שם למלחמה תיצור ויכוח ציבורי, לא בגלל השם כמובן אלא בגלל ההתנגדות הפבלובית של מי שמתנגדים כבר שנים לכל דבר שתעשה הממשלה הזאת. לא מדובר בהתנגדות עניינית כמו למשל של השרים סטרוק ושיקלי, שהעלו טיעונים מנומקים לחוסר שביעות הרצון שלהם מהשם "מלחמת התקומה".
סטרוק חושבת שמוקדם לקבוע שם לפני שהסתיימה המערכה, ושיקלי מאמין שתקומה הוא מונח המזוהה עם תקומתו של העם היהודי מהשואה. טיעונים שאפשר להתווכח או להסכים איתם, אבל הם מנומקים רציונלית ואפשר להבין אותם.
הטיעונים הלא-רציונליים נגד השם חוזרים בעיקר לנקודה שלפיה השם "תקומה" מבקש להעלים, להשכיח ולטייח את טבח 7 באוקטובר. אלא שזה לא הגיוני: ראשית, כי במילה תקומה מוטמעת ההבנה של מקום נמוך ושפל שקמים ממנו. שנית, עוד לא נולד האדם שיכול להשכיח את הטבח (אם כבר היו מי ששכחו אלה מי ששיתפו פעולה עם עלילת הדם על כוח 100 וקמפיין הרעב השקרי, למשל).
מה שמעלה את התהייה אם יש מי שלא רוצים לספר את סיפור המלחמה בשלמותו. שמעוניינים לקבע בזיכרון הלאומי רק את השפל ולא את התרוממות הרוח וההצלחה שהגיעו לאחר מכן. בדיוק באותו אופן שבו הפך המונח "ניצחון מוחלט" למשוקץ בעיני חלק מהישראלים, לא כי זה לא אפשרי, אלא משום שניצחון בהקשר של ישראל תחת הממשלה הנוכחית זו תועבה.
כי פחות או יותר היו אלה אותם ישראלים שדווקא לא היססו להשתמש במילה תקומה שנכנסה ללקסיקון של המלחמה עוד לפני השבוע האחרון, כשנעשה בה שימוש בהקשר שלילי. כך, למשל, חזרה על עצמה האמירה ולפיה "לא תהיה לנו תקומה עד שישובו כל החטופים" – אמירה מקוממת שמעידה על פוזיציה ועל בורות. הרי אם ישנו עם שקם פעם אחר פעם משפלותו זה העם היהודי: שני חורבני בית, אינקוויזיציות, פוגרומים, גלות וכמובן – שואה. השפה העברית נכחדה כמעט לגמרי וקמה לתחייה. כשזו ההיסטוריה, איך אפשר לומר שאין לנו תקומה?
השאיפה לקום, לחיות ולשגשג אינה סותרת את השאיפה להחזיר את החטופים ולהכריע את חמאס. למעשה, עבור שני ערכים אלה נמשכת המלחמה כבר שנתיים וככל הנראה חמאס מעוניין שהיא תימשך יותר
והשאיפה לקום, לחיות ולשגשג אינה סותרת את השאיפה להחזיר את החטופים ולהכריע את חמאס. למעשה, עבור שני ערכים אלה נמשכת המלחמה כבר שנתיים וככל הנראה חמאס מעוניין שהיא תימשך יותר. זו אינה מלחמת נצח, שולל, או מלחמת הישרדות פוליטית כפי שמתנגדי התקומה מנסים לצייר, אלא מלחמה על עתידנו שלא יהיה רק סביר, אלא באמת טוב.
כי זה למעשה מה שמאחלים לנו מתנגדי התקומה – משהו שנע על הציר שבין בינוניות לתבוסה. הרי מי שמאמינים בטענה מסוג זה, שלא תהיה לנו תקומה “עד ש”, מציעים לנו פשוט לוותר – שזה ההפך ממה שעשינו במלחמה הזאת. לא רק שלא ויתרנו, השגנו רבים מיעדינו ועושה רושם שיש אחדות סביב הרצון להשיג את היעדים במלואם. האופציה של לוותר לא הייתה על השולחן של רוב אזרחי ישראל שמאמינים בתקומה. מי שהאמינו שאסור לוותר וצריך להיכנס לרפיח, מי שהאמינו שאפשר להגיע לעסקה כוללת, מי שהאמינו שאפשר לתקןף באיראן, ולעומתם מי שלא היו מצהירים או מכירים בכך אבל האמינו בערך המנוגד – תבוסה. אולי כך הם אפילו מציעים לקרוא למלחמה.
