לפני כ-20 שנה ילדיי, שהיו קטנים, איימו שהם יעזבו את הבית. העילה המיידית הייתה דרישתנו כהורים שיתקלחו מדי ערב. בעיניהם זו הייתה דרישה לא חוקית, בלתי מידתית וחורגת מכל מתחם של סבירות. בשבוע שקדם ל"עזיבה" הם הכינו בהפגנתיות את תיקיהם (שכללו בעיקר קלטות וידיאו, שכידוע דרושות מאוד לדרי רחוב), ואז, יום אחד, הם עזבו בטריקת דלת עזה (בגבולות היכולת שלהם), מוודאים שכולנו משגיחים בכך. אחרי כמחצית השעה הקטן חזר בשקט הביתה כדי לקחת מים במצוות אחותו הגדולה. אחרי שעה נוספת היא חזרה לשירותים ולפני שעת המקלחות האירוע חוזל"ש ושבו קלטות וידיאו למגירתן.
אני נזכר באירוע הזה כל אימת שנשמעים איומים על כך ש"השכבה שמחזיקה את המדינה" עומדת לעזוב אם לא נעצור אותה. עם כל הכבוד, מי שמבקש באמת לעזוב בית, עושה זאת בהיחבא ובשקט. לא בקול תרועה רמה. קם ונעלם. צורך העוזבים הפוטנציאליים, שקירות הבית המשותף של כולנו יזדעזעו מרעש טריקת הדלת אחריהם, מלמד דווקא עד כמה הם לא מעוניינים לעזוב. זו הסיבה שגם כשהם מעבר לים, הם ממשיכים להתיישר לפי קווי האורך והרוחב של ישראל – מה שכולל עדכונים תכופים של עד כמה טוב להם בנכר ועידוד אחרים ללכת בעקבותיהם.
יש היום אפילו מדור בעיתון יומי שבו מתארים הישראלים "לשעבר" את חייהם החדשים וההו-כה-טובים-יותר בנכר. המדור בעברית כמובן. ברור מה מסתתר מאחורי כל אלה ולא, לא מדובר באלטרואיזם טהור שבו אתה מבקש לחלק את הטוב שבידך לאחרים. ממש לא.
גם מעבר להיבט הרגשי, מדובר בחששות לא מבוססים בלשון המעטה. העלייה במספר היורדים מהארץ אינה שונה ממה שידענו תמיד. ראשית, הלמ"ס שינתה את שיטת הבדיקה מגישת הרציפות (בעבר, רק מי שלא נכנס לישראל פעם אחת במשך שנה נחשב יורד) לגישה שמאפשרת ביקורים קצרים ליורדים בלי שמעמדם ישתנה כמי שמרכז חייהם לא כאן. השינוי העלה משמעותית את מספר היורדים (וזו הסיבה שהעלייה החדה ביותר הייתה בתקופת ממשלת השינוי, אז הוא נכנס לתוקף). שנית, המספר לא משקלל את מספר כל העולים לארץ בגלל פערי הזמנים בין העלייה בפועל לשינוי הסטטוס.
שלישית – והכי חשוב – כך היה תמיד. אמת, ההיסטוריה הישראלית פיארה בצדק את העליות הגדולות ובמתכוון העלימה את הירידות הגדולות, אך לא פעם הן היו בשיעורים כפולים ומכופלים מהעליות לצידן. כך, למשל, מאז העלייה הראשונה ועד הקמת מדינת ישראל עזבו את הארץ 90,000 איש מתוך מה שהיה בשיא 650 אלף. כלומר: שיעור היורדים דווקא צנח מ-14 אחוז ויותר מכלל האוכלוסייה שעזבה לפחות משש עשיריות האחוז. אגב, גם אז העוזבים, בעלי מקצועות חופשיים ברובם, היו משוכנעים שבלעדיהם המפעל יקרוס. הוא לא.
בניגוד ליורדי העבר, הפעם המאיימים לרדת מתגאים בכך כשמטרת ה"תחזיקו אותי!" ברורה: לאלץ את הרוב להיכנע לדרישותיהם. ללא בושה, הם חזרו ל-6 באוקטובר
ההבדל הוא שבניגוד ליורדי העבר, הפעם המאיימים לרדת מתגאים בכך כשמטרת ה"תחזיקו אותי!" ברורה: לאלץ את הרוב להיכנע לדרישותיהם. ללא בושה, הם חזרו ל-6 באוקטובר עם הטרמינולוגיה המתנשאת, כאילו לא ראינו מי באמת מסר נפש והחזיק את המדינה בימים שהיינו כבשים ללא רועה וסכיני השוחטים על גרוננו. כך או כך, את התשובה הניצחת לחששות הנטישה נתנו מאות אלפי הישראלים שהתעקשו לחזור לכאן כשהיינו תחת התקפת דמים ולא היה ברור אם נשרוד. הרי לרוב, מי שיכול דווקא נמלט מזירות מלחמה, ואילו אצלנו רבים שילמו הון כדי "להיחלץ" משלוות הנכר לישראל המורעשת. התנהגות זו מלמדת יותר מכל נתון סטטיסטי על חוזק המפעל הציוני בארץ ישראל ועל הצלחתו. ומי שעדיין לא רגוע מוזמן לקרוא את דוח האושר העולמי של האו"ם לשנת 2025, שמיקם אותנו למרות כל שעברנו בשנים אלה במקום השמיני (!), כשרק הנורדיות לפנינו. בסוף כולנו "של ישראל".
