ישראל ניצחה צבאית, אך מסתכנת בנחיתות אסטרטגית. בזמן שכל המערכת עסוקה ב"איך מונעים את 7 באוקטובר הבא", מתרחשת הטרנספורמציה האמיתית. חמאס אולי נכנע טקטית, אך השבועות האחרונים מוכיחים שהוא בתהליך אבולוציה מסוכן: הוא שואף להשתלט על הנכסים המדיניים שארגון פתח טיפח עבורו בזמן שאנחנו נלחמנו, ולהמשיך משם את מלחמתו בריבונות היהודית בארץ ישראל.
בשדה הקרב, ההכרעה ברורה. צה"ל פירק את היכולות הצבאיות של חמאס, והקואליציה הבינלאומית שכוננה וושינגטון, תוך תמרון ישראלי מתוחכם, כופה על הארגון "כניעה" על הנייר. אלא שזו אינה כניעה, זוהי אבולוציה אסטרטגית. חמאס מוכן להמיר את הרקטה בחותמת, את המנהרה בלשכה. הוא מבין שהכוח האמיתי עבר מהשטח לזירה הבינלאומית, והוא מוכן לוותר על השליטה הצבאית בעזה תמורת השתלבות במוסדות הרשות הפלסטינית שפתח פיתח ושיכלל לאורך שנות הלחימה.
בזמן שחיילינו נלחמו בעוז בחמאס בעזה, פתח עבד בשקט במסדרונות. הוא תיחזק ואף שידרג את המעמד הפלסטיני בזירה הבינלאומית. התוצאה: ישראל נמצאת בנחיתות מדינית אדירה. אנחנו מתמודדים עם תיקים בהאג. דעת הקהל בארה"ב, במיוחד בקרב הדור הצעיר, צנחה לשפל – סקר הראה שכמחצית מהצעירים מאמינים שמה שקרה ב־7 באוקטובר היה מוצדק. במקביל, שרד הארגון המזיק ביותר לריבונותנו – אונר"א. רק השבוע הכריע בית הדין הבינלאומי בעתירת ישראל נגדו שהארגון "ניטרלי דיו ואין בסיס להדירו ממשפחת הארגונים הבינ"ל הלגיטימיים".
חמאס מבין שהכוח האמיתי עבר מהשטח לזירה הבינלאומית, והוא מוכן לוותר על השליטה הצבאית בעזה תמורת השתלבות במוסדות הרשות הפלסטינית
התופעה הזו מוכרת. ראינו אותה בלבנון, כשחיזבאללה הפך ממיליציה למפלגה הדומיננטית בממשלה מבלי לוותר על נשקו. ראינו תנועות ניאו־נאציות באירופה מחליפות מגפיים צבאיות בחליפות ומגיעות לפרלמנט. ראינו את האחים המוסלמים במצרים. האסטרטגיה זהה: פושטים צורה צבאית כשהיא נכשלת, ולובשים צורה מוסדית בשמות מכובסים כדי להמשיך את המאבק.
מי רוצה ב"ניאו־חמאס"? שתי מדינות שהן הפטרוניות של האחים המוסלמים: טורקיה וקטאר. עבורן, חמאס הוא פרויקט אסטרטגי. הן לא רוצות בשיקום עזה, הן רוצות בשיקום חמאס. הן מבינות שהדרך היחידה להשאיר אותו רלוונטי היא "הלבנה" שלו, הפיכתו מגוף טרור מצורע לשחקן פוליטי לגיטימי בשם אחר.
הפעולות שלהן גלויות. קטאר ממשיכה להזרים מאות מיליונים, אך הפעם תחת כסות "הומניטרית" ו"שיקום". היא מארחת את בכירי חמאס, מנהלת עבורם את המשא ומתן המדיני ומציגה אותם כפרטנר. היא מכפיפה את קו העריכה של אימפריית התקשורת שבבעלותה (אל־ג'זירה ונגזרותיה) לאינטרסים של חמאס. טורקיה של ארדואן, שכינה את נתניהו "היטלר של ימינו", מעניקה לחמאס חיפוי מדיני ואידיאולוגי, ומקדמת אותה בפורומים בינלאומיים כ"תנועת שחרור" לגיטימית.
מנגד, יש מי שרואה בניאו־חמאס אסון. סעודיה והאמירויות רואות בו איום ישיר על היציבות האזורית שהן מנסות לבנות. הן רוצות מזרח תיכון של קִדמה, חדשנות וסחר, המבוסס על "חזון 2030" של יורש העצר בן סלמאן. חמאס, כזרוע של האחים המוסלמים, איננו רק אויב אידיאולוגי, אלא גוף שהמשך שרידותו כתנועה פוליטית מאיים על יסודות התפיסה הלאומית שלהן.
המתנגדות
סעודיה ואיחוד האמירויות לא רוצות להלבין את חמאס; הן רוצות משילות אזרחית אמיתית בעזה – רפורמות, שקיפות, פירוז ובקרה על חינוך. לא בכדי הן סירבו להשתתף בפסגות "פיוס" אזוריות שנועדו לתת לגיטימציה מחודשת לחמאס (כמו זו שנכשלה בשארם א־שייח'), והן מבהירות לאמריקאים: שיקום – כן. חמאס בחליפה – לעולם לא.
ישראל, שנמצאת בנחיתות בזירה המדינית, חייבת לייצר חסינות במסדרונות האלה. החסינות הזו תבוא משני ערוצים ברורים. הראשון, מינוף הנורמליזציה עם סעודיה כדי להוכיח לחמאס שהוא נכשל ביעד העליון של מנהיגיו, והוא מניעת הרחבת השורשים המדיניים של ישראל במרחב הערבי המוביל. השני, נחישות מדינית אגרסיבית בשני צירים – האחד למימוש האחיזה הישראלית בסוריה והמשך פיתוח השת"פ עם קפריסין ויוון כמנוף להוצאת טורקיה מהמשוואה השלילית ורתימתה להסדרה והשני – ניצול השנים שנותרו לממשל טראמפ, שרואה עין בעין איתנו את הסכנות, כדי להביא לסגירת אונר"א, להפעלת לחץ על מוסדות בינלאומיים עוינים ורקובים, ולהדיר לחלוטין את אנקרה ודוחא מכל הסדר עתידי בשטח.
יהוונתן אדיריזו שעה דיפלומטית מורכבת, אך היא מלאת מנופים. אסור לתת לניאו־חמאס להשתלט על המוסדות המדיניים הפלסטיניים הזוכים ללגיטימיציה. שנת המאה של מדינת ישראל, היכולת שלנו לשגשג, תלויה ביכולתנו לראות נכון את המציאות החדשה ולהתעלות מבחינה מדינית. המהלכים האחרונים של ראש הממשלה מול הודו ומול הנשיא טראמפ מראים הבנה של הכיוון. אלא שלא די בראש ממשלה שהוכיח עקשות לנוכח ההתפתחויות ותחכום מדיני אדיר ובמערכת יחסים טובה עם נשיא אמריקאי. התשתית המדינית של ישראל רקובה. מאיישים אותם ממלאי מקום ובעלי מקצוע בעלי הבנה מוגבלת של ההתרחשויות.
