ספה.
נובמבר 2021, ליל העברת תקציב המדינה של ממשלת בנט.
לשכת יו"ר הקואליציה עידית סילמן רוחשת רחישות. ערמות גבוהות של הדפסות, עוזרים, שרים שנכנסים ויוצאים. מבצע אנטבה של התקציב. זו הייתה קואליציה של 61 אצבעות שהיו דבוקות ברוק, וסילמן עמלה קשות.
היא הובילה אותי אל ארון מוארך בקצה לשכתה, שבתוכו שמיכה עם עיטורי פרחים וכרית, ואז הצביעה על ספת הקרם המלבנית. "כאן", סיפרה, "אני ישנה לאחרונה".
פחות מחצי שנה אחר כך, כשבחרה לשרת באותה נחישות את אלה שהרגע נאבקה בהם, קשה היה שלא לתפוס את הראש איך זה אפשרי? מי מסוגל להחליף ממשלה בממשלה, אידיאולוגיה באידיאולוגיה, ולשרת את שתיהן באותה להיטות כאילו אין עם באמצע?
מישהו שלא באמת מחובר לאידיאולוגיה, או שליחות, זו כנראה התשובה.
זיקיות.
ענני בחירות כהים באופק.
תסתכלו על חבורת השורדים שבכנסת. כמו דובי קוטב הם מרחרחים מרחוק קלפיות באוויר, ומתנהגים בהתאם: הצעות לחוקי דווקא, אינטרס ופופוליזם; ניסיונות מחטף; השמצות והתלהמויות שנועדו לשיפור עמדות.
ואתה רואה את החגיגיות שבה הם נערכים. אותם סטנדרטים קלוקלים ישנים, אותן נורמות של דיבור נגוע, היעדר חזון או סתם עמוד שדרה – ושואל את עצמך, רגע, לא קרה פה משהו? באיזה יקום אותם פרצופים של 7 באוקטובר 2023, 2024, ו-2025 עוד כאן? למה הם לא ספונים בחשבון נפש על רפסודה שמתרחקת באופק?
מהניילון.
זו מחשבה מחממת לב בסך הכל, די נפוצה בשנתיים האחרונות - להציע שניפרד מה-120, מלבד יחידי סגולה, ונמלא את השורות ב-120 נוצצים מהניילון.
חפיפה קטנה, פה הכפתור של ההצבעות, מותר רק פעם אחת, שם המזנון, מותר כמה שרוצים, הנה העם, אלה שלפניכם לא שמעו עליו, והיידה, עלו והצליחו. רף המינימום, שלא תגידו שלא אמרנו, הוא לא להוביל לאסונות שאליו הובילו אלו שהיו פה קודם.
מועמדים ראויים לא חסר. המרחב הציבורי שוקק מנהיגי עם שקמו מהמלחמה. כאלה שנזרקו למאבק בעל כורחם, זעקו בכיכרות, פגשו מנהיגי עולם, ולא בטיול על חשבוננו. יונתן שמריז, אלי שרעבי, רייצ'ל גולדברג פולין, שרית זוסמן ורבים אחרים.
רק שאז אתה נזכר שרבים מדי התחילו כהבטחה. גם יואב קיש הוביל פעם את מחאת המילואימניקים לשוויון בנטל. לא היינו רוצים למצוא יום אחד את אלי שרעבי בתור קיש.
התרגלנו. הנמכנו סטנדרטים. ככה זה בפוליטיקה, אנחנו אומרים לעצמנו. אנחנו פחות מחשיבים יחס אנושי בסיסי, מתן דוגמה או לקיחת אחריות כתכונות למנהיג
ובכלל מי מבטיח שגם אם נחליף 120, נקבל את כנסת חלומותינו? זה כאילו שהם מגיעים לפוליטיקה צ'ה גווארות מלאי פנטזיות לתקן עולם, ואז משהו שם מתנוון.
השיטה, השקרים, המסכות, האובססיה לבלוט, דפי המסרים, המנהיג, גם המציאות. מכל כיוון הם שומעים: 'ככה זה עובד, אחרת לא תחזיק מעמד', ומפה לשם הם במטחנה. לא משנה איך נכנסת, אתה תצא קציצה. או קיש. זה בהנחה שאתה לא מהמהדרים שהתאימו נורמות מראש, והגיעו רקובים לפוליטיקה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןהמטחנה.
הבעיה היא בסוף בנו. לא הם. התרגלנו. הנמכנו סטנדרטים. ככה זה בפוליטיקה, אנחנו אומרים לעצמנו. אנחנו פחות מחשיבים יחס אנושי בסיסי, מתן דוגמה או לקיחת אחריות כתכונות למנהיג. אנחנו מצפים שאלה ששם ירמסו וישתוללו, כדי שנרגיש שנלחמים עלינו. אנחנו מצפים למוצר מעובד שעבר במטחנה.
רק שהשנתיים האחרונות מלמדות שזה מוביל לאסונות. ושאסור להסכים. לא לסטנדרט עלוב. לא לשיטה עקומה. לא למפלגות מרקיבות. ולא לנטולי חלומות, זגזגנים, מפלגים ושורדים שחונים על המשבצת של מנווטי חיינו.
