המכות, העינויים, ההשפלות, עם הכול כמעט שגב כלפון היה מסוגל להתמודד. לדבר אחד היה לו קשה מאוד להתרגל: "הרעב. זה רעב שאי-אפשר להתרגל אליו, זה מרגיש כאילו שהגוף אוכל את עצמו מבפנים", הוא אומר, "אל ההפצצות, הפחד, הסכנה, אתה מתרגל - אבל לא לרעב".
738 ימים הוא היה בעזה, מאז השבת שבה נחטף ממסיבת הנובה. בהתחלה הוא עבר בין כמה דירות, אחר כך ברוב הזמן הוא היה עמוק במנהרות. בריאיון נרחב ראשון ל"7 ימים", שיתפרסם במלואו מחר, כלפון מספר לראשונה מה באמת עבר עליו שם בשבי.
"במים שהיינו אמורים לשתות היו דגיגונים כאלה חיים, הייתי מסנן אותם עם פד גזה. היו נותנים לנו קצת אורז, מלא תולעים, ולך תפריד בין האורז לבין התולעים. אז אתה פשוט עוצם את העיניים ואוכל. מה תעשה? היינו אומרים 'חלבון'"
"במנהרה, לפני שנתנו לנו אוכל, הם היו מסמנים עם הנורה, מכבים אותה לשנייה ומדליקים. לפעמים אלה היו כמה גרעינים שחורים שהיינו צריכים לחלק בינינו. לפעמים היה סיר גדול שאתה מסתכל עליו ואומר, 'וואו', ואז פותח אותו ומגלה שכבה דקה של משהו, איזו שארית שלהם, בתחתית. לפעמים הנורה לא הבהבה הרבה זמן, והיו צועקים לנו 'תיזהרו להתקרב! אתם תקבלו מכות'", משתף שגב.
"מרוב רעב, אמרנו 'שירביצו, רק שייתנו קצת אוכל'", הוא ממשיך. "במים שהיינו אמורים לשתות היו דגיגונים כאלה חיים, הייתי מסנן אותם עם פד גזה. היו נותנים לנו קצת אורז, מלא תולעים, ולך תפריד בין האורז לבין התולעים. אז אתה פשוט עוצם את העיניים ואוכל. מה תעשה? היינו אומרים 'חלבון'".
בשלב מסוים, חושף כלפון בריאיון, מרוב ייאוש החל לתכנן בריחה. "כן, היה לי בראש ממש את נתיב הבריחה, שרטטתי מה אני עושה ואיך, אבל אז החברים שהיו איתי עצרו אותי. חשבתי לעצמי, מה עדיף, לעבור את מה שאני עובר? את העינויים, הסבל, הרעב, סכנת החיים הזאת, ומי יודע בכלל אם בסוף אשאר בחיים - או לפחות שיהיו לי 50% שאולי כן אצליח להינצל ולחיות? הייתי מת בגוף חי, הייתי בקבר תחת האדמה, חי-מת. אדם מת מהלך".
ואחרי ההתמודדות הקשה מנשוא הזו, מה אתה מרגיש שיכול לרפא אותך?
"אני חושב שמה שיצליח לרפא זה לשחרר, להוציא ולדבר על מה שעברתי שם, והאמונה שהתחזקה בי. כי יש לי על מי להישען. אני מנצל כל רגע. אני נהנה כל רגע. אני חי".
הראיון המלא יתפרסם מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 30.10.25
