במשך 38 שנות שלטונה של ישראל על רצועת עזה, בין השנים 1967-2005, נהרגו שם 230 ישראלים, חיילים ואזרחים, ובממוצע כללי מדובר בכשישה הרוגים לשנה. אבל התמונה יותר מורכבת, כי ב-1993 החלה תקופת אוסלו שיצרה שינוי מהותי בשלטון הישראלי בעזה, אשר השפיע על עקומת הנפגעים. ב-26 השנים החל מששת הימים ועד הסכמי אוסלו, שבמסגרתם נמסרו 88 אחוז משטחי הרצועה לרש"פ, היה ממשל צבאי ישראלי ברצועה, פרצה האינתיפאדה הראשונה ודעכה, ובה נהרגו 67 חיילים ואזרחים, כלומר ממוצע של כ-2.6 הרוגים לשנה.
הואיל ומלחמה והרוגים זה דבר רע, החליטה ממשלת העבודה-מרצ, שקמה ב-1992, לעשות שלום עם אש"ף. ארבעה ימים לפני החתימה על הסכמי אוסלו אמר שמעון פרס בכנסת: "לא עוד טרור, לא עוד אלימות. בארץ הזו ישלוט השלום... אבו-מאזן ירצה בפו"ם על לוחמה בטרור וראש המודיעין הסורי יצפה בתרגיל מפקדות של צה"ל בגליל. ויהיה טוב, בלי נדר, יהיה טוב". התוספת "בלי נדר" התבררה כחיונית, שכן הטרור זינק לממדים שלא נודעו עד אז והפך ליומיומי, כולל ההופעה של מכוניות תופת ופיגועי התאבדות. הצפת השטח בנשק, ההגבלות החמורות על צה"ל וההסתמכות על רצונו הטוב של רוצח ההמונים יאסר ערפאת לא בדיוק היטיבו עם השאיפה להורדת עקומת הנרצחים, וכך ספרנו ברצועת עזה לבדה 39 הרוגים בשבע השנים שבין החתימה על הסכמי השלום ועד לשנת 2000, כלומר מעל חמישה הרוגים בשנה, כמעט כפול, כאשר עיקר הנזק היה היצוא של הטרור מעזה ויו"ש לכל הארץ. על כך קיבלו ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס את פרס נובל לשלום יחד עם הפרטנר לשלום מהצד שכנגד, יאסר ערפאת, תוך כדי ש"השלום" שלהם הכפיל את הטרור.
1 צפייה בגלריה
yk14564215yk14564215
זירת הפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף באוקטובר 1994. לנצח תאכל חרב, השאלה היא רק כמה
(| צילום: שאול גולן)
אבל זה היה רק המתאבן ואלו היו שנות הדגירה, ההתבססות, ההתארגנות ובניית הכוח, שהבשילו בשנת 2000 לפיצוץ האדיר של האינתיפאדה השנייה, מלחמת טרור שבה כל הארץ הפכה לחזית ונרצחו בה מעל 1,100 ישראלים, מתוכם 124 בגזרת עזה, החל מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד לנסיגה ב-2005. ולסיכום, ב-12 שנות תקופת אוסלו נהרגו ברצועה 163 איש. "השלום" בגזרת עזה הביא אותנו ליותר מ-13 הרוגים בשנה, יותר מפי חמישה מהתקופה שלפניו (יצוין שברשת ישנו מספר הרוגים כולל של 282 איש, אך ללא ביסוס מפורט, ובכל מקרה זה אינו משנה באופן מהותי את הפרופורציות).
ביהודה ושומרון יצא צה"ל למבצע חומת מגן לאחר חודש האינתיפאדה המדמם ביותר, מארס 2002, שבו נרצחו כ-130 ישראלים. הפעולה המוצלחת כללה כניסה לראשונה לשטחי הרש"פ וחיסול תשתיות הטרור, הריגה ומעצר מחבלים ותפיסת נשק ומעבדות נפץ. הטרור הוכה קשות ומספר הנפגעים צלל דרמטית. ישראל למדה בדרך הקשה ובאיחור נורא שבניגוד להזיות המשיחיות של אוסלו, דווקא ה"שלום" הורג וה"כיבוש" משקיט.

החופש נוצל לבניין כוח

ההמשך הטבעי היה יישום חומת מגן גם בעזה, כיבושה מחדש והרגעת השטח. אך במקום זאת החליט ראש הממשלה אריאל שרון, אדריכל הניצחון על הטרור ביו"ש, לעשות בעזה את ההפך, לסגת מכל השטח, "להתנתק" ולעקור את היישובים. אלא שעזה והמציאות לא שיתפו פעולה עם הכמיהה להשאיר את הרצועה וצרותיה מעבר לגדר באופן חד-צדדי, והחופש שניתן לעזתים נוצל היטב לבניין כוח שהתפוצץ לנו בפרצוף לפני שנתיים באופן מחריד. אבל עוד לפני 7 באוקטובר הטרור מעזה לא פסק, ובמשך 18 השנים שעברו מההתנתקות נהרגו כ-140 חיילים ואזרחים, ממוצע של קרוב לשמונה בשנה. כשמחברים את המספר הזה עם הטבח והמלחמה מדובר ביותר מ-2,200 עד היום, כלומר מאז ההתנתקות נהרגו בממוצע 123 איש בשנה, פי 47(!) מה-2.6 שנהרגו עד אוסלו.
בדיוק כפי ששבע השנים שבין חתימת הסכמי אוסלו לפריצת האינתיפאדה השנייה היו תקופת דגירה שיצרה מפלצת, כך היו 18 השנים שבין ההתנתקות ל-7 באוקטובר. בשני המקרים התפתחה אשליה שניתן לברוח משטח תוך הכלת עלייה מסוימת בטרור, ובשניהם היא התבררה כקטסטרופה.
"הלנצח תאכל חרב?" שאל אבנר בן נר, שר צבא שאול, את יואב בן צרויה, מקבילו מטעם דוד המלך. זו השאלה הקשה שתלויה ועומדת לאורך תקופת קיום מדינת ישראל שואפת השלום. זהו דיון הכרחי וחשוב כשהוא נעשה בין שתי סיעות בעם ישראל, דיון בעל סיכוי למנוע אלימות. לא כך כשמדובר בין מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל לבין האיסלאם הג'יהאדיסטי. העולם המוסלמי רווי בעסקים פרטיים ומוסדות הנושאים שמות אתרים ספרדיים. החל מבית ספר "קורדובה" בחברון, מסעדה סמוכה בשם "אנדלוס", עוד שלט "אנדלוס" המתנוסס מעל עסק מסחרי בחווארה שבשומרון, ועוד ועוד. לא מדובר בעולים חדשים מספרד אלא בגעגועים לשוב לשלוט שם לאחר גירוש המוסלמים, יחד עם היהודים, בסוף המאה ה-15. מאז מוגדרת אצלם ספרד כ"דאר אל-חארב", בית המלחמה, בניגוד לשטחים בשליטה איסלאמית שהם "דאר אל-איסלאם", בית האיסלאם. החזרת מקומות לשליטה איסלאמית היא מצווה דתית, והסרת מדינת ישראל התקועה במרכז המזה"ת המוסלמי ואפילו שולטת בירושלים, היא מצווה כפולה ומכופלת.
"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", אנו מזכירים לעצמנו בכל סדר פסח. תמיד מתייצב המנוול התורן המשתוקק להשמיד את היהודים, ולפעמים מדובר בכמה מהם העומדים בתור
"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", אנו מזכירים לעצמנו בכל סדר פסח. תמיד מתייצב המנוול התורן המשתוקק להשמיד את היהודים, ולפעמים מדובר בכמה מהם העומדים בתור. האנטישמיות ושנאת ישראל הם נתון, עובדה תשתיתית. התקווה שמישהו יניח לנו לנפשנו אינה עומדת במבחן מציאות של אלפי שנים, והמחשבה שזה יקרה בימינו, ועוד מצד האיסלאם הג'יהאדיסטי, זו הזיה שאליה אנחנו מתמכרים מדי פעם ומשלמים במחירים קשים.
החדשות הטובות הן שבניגוד לתקופות קודמות יש לנו מדינה וצבא, ולרשותנו עומדים כבר שורה של לקחים שימושיים. מעבר ללקחי השואה, היו בעברנו פוגרומים של עשרות אלפי נרצחים, שפסקו פחות או יותר רק כשכאבו לרוצחים הידיים והם שבעו דם. לעומת זאת, הפוגרום בעוטף נעצר תוך עשרות שעות על ידי צה"ל, שגבה מחירים כואבים מהאויב.
המשורר צור ארליך ביטא היטב את ההבדלים:
"שני ימי זיכרון
סמוכים, כל שנה,
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
וכמה עולה לנו בלי".
אז כן. לנצח תאכל חרב, השאלה היא רק כמה. תפקידנו הוא לצמצם כמה שאפשר את מחיריה, וקודם כל לחיות במציאות ולהיפטר מהאשליות שמובילות אותנו פעם אחר פעם לאסונות.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.25