עם קבלת המידע הראשוני על חשדות להתעללות מינית קשה בכלואים בשדה תימן התחייבה פתיחה בחקירה. אין כלל שאלה. חיילי צה"ל אינם חברי פלנגות שמתעללים בשבוייהם. האם נדרשה פשיטה רועשת של שוטרים צבאיים רעולי פנים כדי לעכב את החשודים כשניתן היה פשוט לזמנם לחקירה, כפי שנעשה תמיד בתום השלב הסמוי? אין לדעת. אפשר שהיה אינטרס הרתעתי מוצדק להובלת מהלך פומבי כזה. הטענות בדבר טעות בשיקול דעת שכמעט והביאה לקרב יריות בין שתי יחידות צה"ליות ולפריצת אספסוף מוסת לבסיסי צה"ל, הן בגדר חוכמת הבדיעבד ותו לא.
אלא שלגבי השלב הבא, ברור שזה היה יכול להיעשות אחרת. משהחליטה הפצ"רית להציג קטעי סרטונים כדי להדוף את "מסע הרדיפה נגד אנשיה", היא לא הייתה חייבת לעבור ביודעין שורת עבירות פליליות (הנובעות מההדלפה). היא יכולה הייתה לכנס מסיבת עיתונאים, להציג שם חומרי חקירה כשהיא מדייקת את הדברים ובכך מונעת את עלילת האונס הקבוצתי של עציר פסלטיני וממזערת את הפגיעה בזכויות החשודים להליך הוגן, בביטחון המדינה ובמעמדה הבינלאומי של ישראל. אין ספק שהתקשורת והצמרת המשפטית היו מתיישרות לימינה. היא הרי הייתה במצב הפוך לפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ, שהדליפה כי חשה (בצדק) שאין ברירה אחרת לנוכח האתרוג המחפיר על אריאל שרון בצמרת התקשורת והמשפט. מה גם שבהחלטתה זו היא גררה גם את פקודיה לעבור על החוק בצוותא חדא איתה.
גם כשהוחלט על פתיחת חקירה למציאת המדליף, יכולה הייתה הפצ"רית לנהוג אחרת: להודות מיד בעבירה, במיוחד כשבמכתבה היא מודה שההדלפה נעשתה באופן מודע, לאחר הפעלת שיקול דעת מדוקדק עם בכירי פקודיה
גם כשהוחלט על פתיחת חקירה למציאת המדליף, יכולה הייתה הפצ"רית לנהוג אחרת: להודות מיד בעבירה, במיוחד כשבמכתבה היא מודה שההדלפה נעשתה באופן מודע, לאחר הפעלת שיקול דעת מדוקדק עם בכירי פקודיה. למצער לא לאפשר שהחקירה תיערך ע"י אנשיה אלא ע"י יחידה אחרת, כמקובל. זאת כדי למנוע חקירת טיוח על כל משמעויותיה החמורות מבחינה פלילית. בשלב זה, לא רק היא יכולה הייתה לנהוג אחרת. כמותה, עוד פרקליטים צבאיים שצופפו שורות כחברי הקוזה נוסטרה, חטאו והחטיאו. מה עוד שאת החקירה ניהל חברם, סגן הפצ"רית, שנשלח לשקר (כנראה ובתקווה שלא ביודעין) לשר, לכנסת, ליועמ"שית ולבג"ץ, מה שאכן הצליח להביא לתוצאה המקווה של הסתרת האמת, שלולא בדיקת פוליגרף מקרית הייתה נשמרת.
אף "לקיחת האחריות" במירכאות כפולות ומכופלות יכולה הייתה להיעשות אחרת. מי שהיא באמת בעלת "תחושת אחריות עמוקה לצה"ל, ליחידה ולפקודיי" הייתה לפחות בשלב זה – לאחר שנלכדה מכל עבר - עושה את הדבר הנכון. ראשית, מודה באחריותה הישירה, ולא רק בזו הפיקודית ל"אישור ההדלפה". שנית, מבהירה שזו היא לבדה ומנקה מחשד את היועמ"שית ושאר בכירי "משמר שלטון החוק" שלדבריה הקדישה לו את חייה המקצועיים. שלישית, מנסה לפני סגירת ההודאה לסייע לפקודיה לשלם מחיר מינימלי בגין הפרשה שהיא סיבכה אותם בה. אבל הפצ"רית, ברגע שהבינה שאין כבר דרך מילוט, לא רק שהפקירה את כל אלה - אלא גם המשיכה בשיבוש החקירה באמצעות שיגור מכתב פומבי שחשף לעיני הנחקרים האחרים את טענותיה. במעשיה אלה היא גם פגעה באפשרות ישראל לטעון לעקרון ה"המשלימות'' בדין הבינלאומי: שכן אם כולם שותפים לחקירות טיוח כאלה לא ניתן לטעון שצה"ל יכול לחקור את עצמו. דבר חמור במיוחד לאור טענת הפרקליטות הצבאית שהיא ״השכפ״ץ המגן על חיילי צה"ל בעולם”.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי גם התנהלות היועמ"שית ובג"ץ הייתה צריכה להיות אחרת. לא צריכים להיות מומחים למשפט מינהלי כמו השופטת דפנה ברק-ארז כדי להבין שנחקר לא יכול להיות חוקר. ההנחות החריגות שניתנו לפצ"רית, כשהיו חלופות אחרות, לא היו צריכות להינתן. כאן זו לא חוכמת בדיעבד. רבים, לרבות עותרים, התריעו בזמן אמת ובצורה הפורמלית ביותר. למרות זאת גם היועמ"שית וגם בג"ץ בראשות ברק-ארז פעלו כך. חבל.
זה יכול להיות היה אחרת. זה חייב להיות אחרת.
