ביוני 1985 נסוגה מדינת ישראל מלבנון והותירה אחריה אזור חיץ משובץ במוצבי צה"ל וצד"ל. כינויו היה "רצועת הביטחון". עד לנסיגה המוחלטת בשנת 2000, אותו שטח היה הרבה מעבר למרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי. הוא היה חלק בלתי נפרד מהישראליות. מושא לוויכוחים, לתסכול, לגאווה ולגעגוע גם יחד. במציאות מוטרפת כשלנו כל התחושות הללו היו מוצדקות כבר בזמן אמת. דרכים ממולכדות במטעני-צד, נערים בני 20 מבוצרים בעמדות, חוליות שקופאות במארבים, ארגון טרור שצומח במהירות, גבורה עילאית, רולטת חיים ומוות בחילופי קווים, ונוף עוצר נשימה. אלו לא רק החומרים שמהם מייצרים דרמה. זו היתה השגרה. בדיעבד היא נשמעת מסעירה, אבל מי שהיה שם בפועל מעיד על מונוטוניות שוחקת. לא בכדי מצוי הצבע האפור באות המערכה שסימל את הלחימה ברצועת הביטחון. הוא שם כדי להזכיר את ההוויה היומיומית. את השביזות. את הבנאליות שבביטחון השוטף.
אבל מה שפחות מדובר ביחס לרצועת הביטחון הוא דווקא המקריות שביצירתה והמהירות בה השתלבה בחיינו. בספרו עטור השבחים, "דלעת", כותב מתי פרידמן ש"רצועת הביטחון לא נראתה כמו תוצר של החלטה שהתקבלה מטעמים כאלה או אחרים, אלא כחלק מטבע, משהו שתמיד היה ותמיד יהיה". כזו היתה המלחמה-ללא-שם שזכתה להכרה רק ב-2021. החלטה מדינית אולי הניעה אותה, אבל היה בה שילוב של ספונטניות עם אילוצי שטח. לב הבעיה לא טופל והזמני הפך לקבוע. כזו היא גם המציאות המתהווה לפנינו בדרום.
מדיניות הפעלת אש מעורפלת, בחינת גבולות מצד האויב, הססנות מדינית, התבצרות צבאית, לחץ בינלאומי, סטגנציה. ובקרוב, כוח רב-לאומי שיפעל ברצועה, כשקיני שליטה חמאסיים עוד שם, בזמן שיכולתו של צה"ל לפעול בחופשיות תוגבל משמעותית. אלו לא רק התנאים שיצרו את רצועת הביטחון באמצע שנות ה-80. אלו הם המאפשרים של רצועת הביטחון העזתית שנרקמת ממש עכשיו. כזו שבה ישראל נבלמת בשל אילוצים חיצוניים, שמובילה ברבות השנים לכרסום חברתי, שמהווה מתכון לנסיגה עתידית, ולהתמקמות מועדפת של האויב מיד אחר כך. ההבדל המרכזי הוא שהיום הכרוניקה כבר ידועה מראש. מקרה הבוחן הצפוני מלמד שמדובר בהשתלשלות נמנעת. שזו לא גזירת גורל אלא סיכון הרה גורל.
ארבעה עשורים חלפו אבל הדינמיקה לא השתנתה. רצועת ביטחון יש לבסס כשהתנאים נכונים. כפייתה בטרם עת עלולה להוביל לתסכול של שנים. החלתה בתזמון המתאים – תהיה שמחה לדורות
שתי אצבעות מזיתון, זה הרגע שבו ישראל עוד יכולה לעצור את הדינמיקה המתפתחת. לשים את האצבע על מה שהיה פעם חמקמק אבל היום ברור הרבה יותר. על התבצרות צה"לית ברצועת ביטחון להיות מותנית בהשמדת מאחזי השליטה החמאסיים. לא רגע לפני. בוודאי לא כשחיילים טורקים יתנהלו בין חאן יונס לשג'עיה. אחרת מדובר ברתימת העגלה לפני הסוסים. בהתמקמות שיותר משתגן עלינו, תקנה לחמאס זמן יקר למימוש מטרותיו: פגיעה בכוחות שבקו הצהוב, שיקום ריבונות, והשפעה על זהות ממשלת הטכנוקרטים המתגבשת.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהדרך לכך עוברת בהתבוננות נכוחה בדרום. בהשלמה עם כך שחופש הפעולה וההחלטה הישראלי כבר אינו מלא. בהכרה במארג האינטרסים האמריקאי שמוּנָע מביסוס שליטה אזורית ולא רק מסיום המלחמה. ובצורך להבהיר לשותפינו שהתקבעות ברצועת ביטחון בתנאים הנוכחיים אינה מבטיחה הגמוניה אמריקאית אלא מונעת אותה. היא לא תאפשר את שלב ב' – היא עלולה להרוס את שלב א'. כי כל עוד חמאס נושם וצה"ל נבלם – לא מדובר בפרימטר לשימור הישגים. זוהי מגבלה טריטוריאלית למניעת מימושם.
ארבעה עשורים חלפו אבל הדינמיקה לא השתנתה. רצועת ביטחון יש לבסס כשהתנאים נכונים. כפייתה בטרם עת עלולה להוביל לתסכול של שנים. החלתה בתזמון המתאים – תהיה שמחה לדורות.
