הטורניר.
אנחנו בטורניר הגדול. משהו שבין אליאס עם לום לפוטבול עם אגרופנים. איכשהו אף אחד לא טרח לתת שם ולהגדיר חוקים. האמת? תענוג, מותר איזה מהלכים שרוצים. השחקנים הם אנחנו והמגרש – השמחות הקטנות של החיים.
לא ברור מי השופט, ואיפה הכדור, אם יש כזה, ומה על לוח התוצאות. מה שכן ידוע זה שכולם משתתפים, והניצחונות לא נספרים באיפון או סתם סלים, אלא באסונות שאפשר להפיל על ההם, האחרים.
והנה, המשחק כבר רץ. קטארגייט, בילד, חוק ההשתמטות, יאיר נתניהו, שקמה ברסלר, אייל גולן, לוינסון, כל רגע צצים עוד גיבור או פרשה. כאלה ששווים האשמה מצד אחד, והתלהמות מהצד השני של המפה.
הקצב מסחרר, אסור לעצום עין, לכל תרחיש נדרשת תגובה. הפצ"רית שיקרה והודתה, כפיים ואז צרור קללות למי שבקבוצה השנייה. הקשר איתה נותק בים? מנוולים, אין חמלה, זה כמובן שווה נקודה. רגע, היא נמצאה? הנבחרת הראשונה שוב מובילה.
מעצרים בהסתדרות? ידענו, אלה חלק מההם, המושחתים. זה קשור לגורמים בליכוד? ברור, הצד של המחריבים.
המגרש.
זה מרגש האמת.
כולנו, כעם אחד, על המגרש, נחלקים בין שני הצדדים. מוכשרים, נרגשים, פוצעים. רק בלי מדים.
ביביסטים וקפלניסטים, שמאלנים וימניים, או דמוקרטים ופשיסטיים – אנחנו לא סגורים לגבי שמות הקבוצות. זה לא ממש משנה.
מה שכן רלוונטי זה שבכל אחת מהן משוכנעים: אנחנו הנאורים, הישרים, הנאמנים. אנחנו, בניגוד לקבוצה השנייה, היהודים האמיתיים.
וכשמשחקים, ואוו, איזו תחושה. תסתכלו לנו על הפנים. שריר לא זע. הגוף קפוץ. הדופק מואץ. המצח חרוש מזימות וקמטים. ככה זה כשאת המדינה מצילים.
ובום, לגימה מהקפה, מקלידים:
זה בגללכם! הרסתם את ישראל, אתם יורים בנגמ"ש, הלוואי שתיעלמו, בוגדים, עוכרים.
ואז, כשעשן המקלדת מתפזר, תחושה חמימה כזאת בפנים. ואפשר להישען לאחור. להיאנח. להדליק סיגריה, ולדמיין:
אלה ששם, אלה שעכשיו הראינו להם, המנוולים מהקבוצה השנייה, מתבוססים עם האמת. כן, מתבוססים. וברור, מפסידים. אולי סוף סוף הם מתחרטים.
אחחח, אין כמו להרגיש צודקים.
מילים.
האמת שנהיה פה קצת מסוכן, בגלל הטורניר הזה.
ובסוף, במזרח התיכון אנחנו המדינה הכי חמושה במילים. כאלו שמתנהגות כמו ירייה. לפעמים כמו מרגמה. בצידי הדרך שוכבים אנשים שעלו על מטען חבלה של מילים
לפני שנתיים, כשהיינו שקועים בתחילת התחרות שלנו, מהפכה משפטית וזה, מנסים כהרגלנו להציג אמת מוחלטת ולצאת צודקים, פשטו עלינו מעבר לגבול אויבים שמשחקים לפי כללים אחרים. גם על זה כמובן התחרינו בינינו, מי יותר גרם לזה שנראה חלשים.
אבל הבעיה, לפחות עכשיו, היא במה שנהיה מהעם שלנו. לקחנו הכי ללב את התחרות. הקבוצה שלנו, והשנאה לאלה שממול, מגדירים אותנו כישראלים. עד שאנחנו שוכחים ימים שבהם היינו סתם אומה משעממת, ולא מתמודדים.
ובסוף, במזרח התיכון אנחנו המדינה הכי חמושה במילים. כאלו שמתנהגות כמו ירייה. לפעמים כמו מרגמה. בצידי הדרך שוכבים אנשים שעלו על מטען חבלה של מילים.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןפירוז.
מתי, למען כל השדים והשדים, ישרקו לסוף הטורניר הזה? בני אדם פה מתעייפים. עוצרים לרגע, תופסים בצד, מתנשפים. מסתבר שכדי להיות צודק כל כך הרבה זמן, נדרשים כישורים. ובכלל, זה לא משאיר זמן סתם להיות אזרחים.
אולי, לא יודע, נדרש פה איזה פירוז. לעבור בין הבתים, לאסוף את המילים. ובינינו, איזה מין משחק זה, שלא משנה באיזה צד בחרת, מסתבר שאתה עם המפסידים.
