ב־6 באוקטובר 2023, ערב שבת, ערב שמחת תורה, היינו שלמים ומאושרים, וציינו 36 שנות נישואים. לא זוכר שעשינו עניין גדול מיום הנישואים, ודווקא באותה שנה, סיון ונאור ושתיבדל לחיים ארוכים נועה – בחרו 36 תמונות משפחתיות, הדפיסו על קוביות עץ בגדלים שונים והפתיעו אותנו בקבלת פנים מרגשת. לפעמים אני מסתכל בתמונות, בסרטון מהערב השמח הזה, ונשאר בוהה בנאור ובסיון השמחים, ותוהה עם עצמי – כך נראה מי שבעוד כמה שעות ימסור את נפשו? יעזוב את העולם?
ב־7 באוקטובר היינו בארבעה בתים בקיבוץ כפר עזה, שם בחרנו לחיות בשנים האחרונות, אנחנו וילדינו. גן עדן אמיתי, עד ש...
הרוע, האכזריות, השנאה ואוזלת היד פגשו את כולנו. 22 שעות היינו נצורים בארבעה ממ"דים שוהים בקיבוץ. רוב חברי כיתת הכוננות חוסלו על הבוקר, וניהול המלחמה נעשה בקבוצות הווטסאפ. תוהו ובוהו אמיתי. נכבשנו. שכונת דור צעיר, שנמצאת בדופן הקיבוץ, הייתה מקום "נוח" למחבלים. השער הגדול בגב השכונה הקטנה נפרץ, ודרכו הייתה "טיילת עזה־כפר עזה" במשך שעות ארוכות. בתים רבים בקיבוץ נפגעו, נשרפו, נחרבו, חוללו, אולם דור צעיר, השכונה כולה, היא מעין "תמצית" של מה שקרה. לא רק בכפר עזה, אלא בעוטף כולו.
בית מחורר כולו, בית שרוף עד כלות. בית שיש בו "רק" בלגן, כמו לא קרה שם כלום – משם נחטפו אנשים. הכל. הכל יש שם בשכונה הקטנה הזאת. מרוכז, קרוב, מזעזע. שם פגשו מקרוב הצעירים בקיבוץ מהי שנאה. כזאת שמושרשת באויבים האלה שלנו מרגע הגעתם לאוויר העולם. ככה נראה מה שמוטמע בילדים שמעבר לגדר. הם יונקים שנאה. מפלצות הרייך החמאסניקי לא ריחמו על התינוקות שלנו, לא שעו לתחינות של ההורים שגוננו על ילדיהם, בשעתם האחרונה.
אסור לנו להרוס את בתי העדות בשכונת דור צעיר בכפר עזה. השכונה שבה איבדנו את ביתנו היקרה סיון אלקבץ עם בן זוגה נאור חסידים הי"ד
אסור לנו להרוס את בתי העדות בשכונת דור צעיר בכפר עזה. השכונה שבה איבדנו את ביתנו היקרה סיון אלקבץ עם בן זוגה נאור חסידים הי"ד, שהיו שבע שנים ביחד, ורק בני 23 במותם. בשכונת הצעירים נרצחו ניצן ליבשטיין, אופיר שושני, יובל בויום, יובל סלומון, נטע אפשטיין, ניראל זיני, ניב רביב, אביעד אדרי, צעירים וטובים, שחייהם נגדעו באיבם. זאת השכונה שממנה נחטפו אמילי דמארי, דורון שטיינברכר והתאומים גלי וזיו ברמן, אותה השכונה שבה גרו יותם חיים ואלון שמריז הגיבורים.
כאן ניתן ביטוי עצום לשנאה התהומית, לאכזריות, לרוע. שוב, באו לרצוח אותנו, על עצם היותנו יהודים.
הזיכרון הוא החיים. הזיכרון תמיד חשוד בעיני ההיסטוריה, ששליחותה האמיתית היא להרוס ולהדחיק אותו. מה המשותף ל־7 באוקטובר, לשואה, לפרעות קישינב, לשבת השחורה בחברון במאורעות תרפ"ט, לפרהוד בבגדד, לטבח היהודים בטריפולי? המשותף לכל אלה, שבאו לרצוח יהודים, רק על עצם היותם יהודים. הטלאי הצהוב הוא 7 באוקטובר שלנו.
בכניסה לבית של סיון, לאחר שנוקו כתמי הדם שנשפך שם כמו מים, נותרה הכתובת הקשה: "שרידי אדם על הספה", לדיראון עולם. על שולחנם של כמה מבכירי מערכת הביטחון בישראל ניצבת תמונת הכתובת כדי שלעולם לא עוד.
נתבקשנו להיות בשקט. גם שם, כמו בימים האפלים ההם, שהביאו את: "שקט שקט בני נחרישה, כאן צומחים קברים".
אסור לנו להתמכר לשקט.
אסור לנו להחריש.
אנחנו ממירים את הדממה בקדושת הזיכרון, בהנצחת העדות, ובמקום שבו ביקשו לקבור אותנו אנחנו שותלים שורשים של חיים, כי אי־אפשר לרצוח יופי, ערכים, ידע, חוכמה.
הטרגדיה שלנו, אובדנה של סיוני שלנו, היא גם הטרגדיה של העם היהודי, של החברה הישראלית. בשקט הזה אנחנו מבטיחים: נהיה! לא נשתוק, נזכור, נספר ונחיה, כמו שאמר הבעל שם טוב: "בזכירה – סוד הגאולה".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
