כשנה אחרי שנרשם אחד ההישגים החשובים במלחמת חרבות ברזל - הפגיעה האנושה בחיזבאללה, שהציב איום אסטרטגי ארוך שנים על ישראל ושימש מעוז מרכזי של איראן במזה"ת - מתחזק הצורך לשוב למערכה רחבה בלבנון כדי לוודא שלא חוזרת המציאות של 6 באוקטובר 2023.
בשנה שחלפה מאז נחתם הסכם הפסקת האש בלבנון, ישראל אמנם מבססת משוואה הזוכה ללגיטימציה מבית ומחוץ ולפיה ממוגר בכוח כל איום שצץ בלבנון - פיגועים, מאמץ שיקום או הברחות נשק - ואולם, השילוב בין המוטיבציה הקנאית של חיזבאללה, התמיכה שמספקת לו איראן והקושי של הממשל החדש בלבנון לפרק את הארגון מנשק, יוצרים איום מטריד: נשק רב מוברח ללבנון; מערכי הייצור שבו לפעול; ומקודם רה ארגון, לרבות מינוי מפקדים וגיוס פעילים חדשים. הארגון צובר בהדרגה ביטחון ורומז שלא יסכים לאורך זמן לספוג את המשוואה שישראל כופה.
ההסכמה הרחבה שיש לגבי המלחמה שנוהלה בלבנון עד לפני שנה וזו שתידרש כנראה בקרוב, נובעת מכך שהעימות בזירה זו מבוסס על יעדים מוגדרים ומפוכחים ומאמץ מדיני משלים לזה הצבאי - הפוך מהמערכה בעזה, שהייתה אמנם מוצלחת מבחינה צבאית אך כושלת אסטרטגית: עתירה פנטזיות, משאלות לב, שיקולים פוליטיים, סיסמאות ריקות, תוכניות הזויות (שקרסו עם תום הלחימה, כגון ה-GHF והחמולות), והרפתקאות מזיקות (דוגמת התקיפה בקטאר). אלה פגעו קשות במעמד הבינ"ל של ישראל, לוו בוויכוח פנימי לגבי תכלית המערכה והסתיימו באכיפה אמריקאית, תוך הגבלת מרחב הפעולה של ישראל והצבתה בפני עובדות, לרוב כאלה שלא נוחות לה.
לקראת מערכה אפשרית בלבנון ישראל צריכה לדבוק במדיניות שננקטת נגד חיזבאללה מאז 7 באוקטובר ולהימנע מאימוץ מאפייני המלחמה בעזה. נדרש שהעימות יהיה בעל תיחום מוגדר בזמן ובמרחב ויבוסס על יעדים ברי-מימוש, ובמוקדו "ניקוי" המרחב שמדרום לליטני מאיומים ביטחוניים - מה שיחייב כנראה תמרון קרקעי מחודש בדרום לבנון, לצד תקיפות ביתר שטח המדינה, לרבות ביירות. כל אלה במקום סיסמאות ברוח "השמדת חיזבאללה" שכבר החלו להדהד "מפי מקורות מדיניים", בלי שעולות די תהיות לגבי המשמעות המעשית של יעד זה ועד כמה הוא ישים. בנוסף, חיוני לקיים תיאום רחב עם המערכת הבינ"ל, וזאת כדי שישראל לא תיקלע ללחץ כבד כפי שהיה ברצועה, שם מופקעות ממנה בהדרגה האחריות הבלעדית וחופש הפעולה.
פירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו, כפי שנתבע גם לגבי חמאס, הוא יעד מוצדק, אבל מתחייבת חשיבה מעמיקה לגבי ישימותו. בשני המקרים לא בטוח שהשאיפה המקסימלית ברת-מימוש, אלא אם ייכבשו כל הרצועה ורוב לבנון ויוחלט על שהייה ממושכת בשטחים אלה
פירוק מוחלט של חיזבאללה מנשקו, כפי שנתבע גם לגבי חמאס, הוא יעד מוצדק, אבל מתחייבת חשיבה מעמיקה לגבי ישימותו. בשני המקרים לא בטוח שהשאיפה המקסימלית ברת-מימוש, אלא אם ייכבשו כל הרצועה ורוב לבנון ויוחלט על שהייה ממושכת בשטחים אלה. מנגד ניצבים יעדים שאינם אידיאליים, אך ייתכן והם הרע במיעוטו כרגע: במקרה של חמאס - מניעת התעצמות באמצעות פיקוח אפקטיבי בציר פילדלפי ובמעבר רפיח, ומימוש הדגם הלבנוני של גדיעה מתמשכת של איומים (עד שתחליט ישראל על מערכה רחבה נגד חמאס בעתיד); ובמקרה של חיזבאללה - הבטחת חופש הפעולה, ניקוי דרום לבנון מאיומים וקידום לחץ בינ"ל על ממשלת לבנון לפעול בנחישות נגד חיזבאללה (ללא ציפיות יתר בנקודה הזו). קל ללגלג ולטעון שמדובר בתבוסתנות ברוח 6 באוקטובר, אך מומלץ להצטייד בגישה מפוכחת וביקורתית - שלא התקיימו לפני ואחרי 7 באוקטובר - ולהבין שהתעקשות על פנטזיות כפי שהוכח בעזה מובילה לביצה טובענית, שלמזלה של ישראל לא הסתיימה בנזק חריף יותר בזכות התערבות טראמפ.
אגב, מעניין שהדרישה לפירוק מוחלט מנשק מועלית לרוב מצד אלה שבראו את קונספציית 7 באוקטובר והאמינו שניתן לשנות את ה-DNA של גורמים איסלאמיים קיצוניים באמצעות פיתוי כלכלי (פער שמעולם לא תוחקר כמובן), וכעת דבקים באמונה כי באמצעות לחץ צבאי אפשר יהיה לאלצם לוותר על רכיב מרכזי בזהות שלהם ולהפוך אותם למפלגות פוליטיות או לאגודות צדקה.
למעלה משנתיים אחרי שפרצה החריגה והמטלטלת במלחמות ישראל, חשוב שיוטעמו תובנות לגבי טבע האזור והאתגרים המגולמים בו: אין דבר כזה "ניצחון מוחלט" ו"לעד", וכל הישג צבאי מחייב תחזוק - לקח חשוב גם לגבי איראן ותימן. דבקות נתניהו בדימוי "ברלין 1945" רק מקשה על היכולת להבין במדויק את האופי הייחודי של המערכה והאויבים ולפתח מענה הולם. בנוסף, הסיכוי לדה-רדיקליזציה כפויה תוך הנדוס מוחות בני האזור לחשיבה חיובית - אפסי. במקום, נדרשת ישראל כל העת למעקב ולנקיטת יוזמה כדי לגדוע איומים - כפי שנעשה בלבנון בהצלחה - תוך שימור כוח צבאי גדול וכשיר, פיתוח בריתות אזוריות, מניעת חיכוכים מיותרים, התנערות מפנטזיות, ובעיקר - תחקור מחדלי העבר, שבלעדיו ישראל תמשיך להישען על אשליות במקום על אסטרטגיה מפוכחת.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
