"סבא האמין שצריך לבחור בשלום - אבל בכל פעם כשנדרש להילחם על המדינה הוא התייצב. הוא שירת בסיירת צנחנים, לחם בארבע מלחמות ישראל. צלח את תעלת סואץ ביום כיפור והיה בגבעת התחמושת, יש לו רקורד מרשים", מספרת ליה וייס, נכדתו של חיים פרי ז"ל, שנחטף מביתו בניר עוז ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי ב-14 בפברואר 2024.
את המילים האלו היא אמרה בשבוע האחרון לשירותה הצבאי, בתור תצפיתנית בעוטף עזה. "גם אני יודעת שכשיש מלחמה צודקת חייבים להתייצב, וזוכרת במקביל שלא זו הדרך בה צריך לבחור כברירת מחדל. אם סבא היה פה היום - אני מאמינה שהוא היה גאה בי", הוסיפה.
עם פרוץ מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, הייתה ליה (20) בבית אביה בגן יבנה. "כמו כולם, התעוררנו עם האזעקות. פתחנו את החדשות, וההודעות מהקבוצות של המועצה התחילו להגיע. חברים מהלימודים מכפר עזה ונחל עוז כתבו על המחבלים שחדרו לקיבוצים", נזכרה ליה באותו הבוקר.
סבה וסבתה של ליה, חיים (79) ז"ל ואסנת פרי (71), היו בביתם בניר עוז. "סבתא היא יו"ר הקיבוץ, ידעתי שכולם פונים אליה והיא עמוסה. אבל היו להם מחבלים בבית, אז היא לא יכלה לענות לאף אחד. הייתי בלחץ אטומי, אז כתבתי בכל זאת הודעה והיא ענתה לי פעם אחת", שיתפה ליה. אלא שבסביבות השעה 10:30, הקשר עם חיים ואסנת נותק.
המחבלים נכנסו לביתם, ואחרי מאבק על ידית הממ"ד, חיים פתח את הדלת ומיד הסגיר עצמו - בתקווה להציל את אשתו. "הדלת נפתחה כלפי חוץ, ואחד המחבלים עף אחורה. כשברח, סבא הבין שהוא יחזור עם תגבורת ושלח את סבתא להתחבא מאחורי סל הכביסה. הוא יצא מהממ"ד כדי שיהיה הראשון שהמחבלים יראו כשיחזרו, ויחשבו שהוא היחיד שנמצא בבית. בזכותו לא נכנסו לממ"ד ומצאו את סבתא, הוא הציל אותה", סיפרה.
ב-3 ביוני 2024, אחרי יותר מחצי שנה בה הובילה המשפחה מאבק להשבתו - קיבלה את הבשורה הקשה על מותו של חיים בשבי. "סבא נהרג מהפצצת חיל האוויר ב-14 בפברואר 2024. במשך חודשים ידענו שיש חשש כבד לחייו, אבל זה לא היה ודאי", סיפרה בכאב. במבצע צבאי באוגוסט באותה השנה, חולץ חיים והובא לקבורה בקיבוץ ניר עוז. "במבצע נהרג סגן שחר בן נון ז"ל, לוחם מסיירת צנחנים. בחור בגילי, שעשה את המעשה האמיץ ונכנס לעזה, השתתף בהחזרה של סבא שלי לישראל", היא מוסיפה בצער עמוק.
על אף התקופה המורכבת בבית, בצל אי-הוודאות בנוגע למצבו של סבה ובהמשך ההתמודדות עם האובדן הכואב, ליה סירבה להצעה לדחות את הגיוס שלה לצה"ל והשלימה אותו במלואו עד לשחרורה לפני כשבועיים. "הבנתי שחסרות תצפיתניות והרגשתי אחריות. כולם הרגישו מחויבים, רצו להתנדב ולקחת חלק", היא מסבירה.
"אני לא תולה אשמה בטייס, בפצצה שהטיל ולא במפקד שהוביל את ההתקפה ההיא. אני מאשימה את המדינה במוות של סבא שלי, על שלא עשתה עסקה. אם החטופים היו בראש סדר העדיפויות של המדינה - סבא היה משתחרר וחוזר אלינו בחיים. 44 חטופים נהרגו בשבי, אפשר היה להציל אותם", היא תוקפת. "היחסים שלי עם צה"ל מורכבים, מצד אחד אני כועסת על אישור ההפצצה שהרגה את סבא, ומצד שני בצה"ל יש אנשים טובים והיום אני חלק ממנו", הסבירה.
על הסבא שכה אהבה היא מספרת: "הוא היה אדם חכם בצורה בלתי רגילה, בעל ידע רחב בכל נושא, עם זיכרון מדהים. היה יזם ואמן, הוא רצה להפריח את האומנות בנגב המערבי. אדם מצחיק, איש של אנשים, מתחבר מאוד בקלות לכל אחד. היה בו הכול מהכול. אנחנו 13 נכדים וכל אחד מאיתנו קיבל מקום בלב שלו. סבא היה איש של שלום, כל החיים שלו דיבר עליו ורצה אותו. השלום היה החלום הכי גדול שלו".
אחרי שקיבלה את אות מצטיין הנשיא ביום העצמאות האחרון, חתמה ליה את שירותה הסדיר במעמד המרגש של גזירת החוגר לפני כשבועיים. ולמרות שהפרק הזה מאחוריה, היא מוסיפה בביטחון: "מיד אמשיך למילואים, יודעת שעדיין צריך אותי - אז אני אגיע".
