לקראת סוף הדיון בבג"ץ בשאלה מי יחקור את פרשת הפצ"רית, אמרה השופטת יעל וילנר כי היא "מתחננת, למען אמון הציבור – תגיעו להסכמות. אני מבקשת מאוד. הציבור יהיה מרוצה. כולם יהיו מרוצים".
בשמיעה ראשונה, דבריה יכולים להתפרש כאמירה המבקשת להשכין שלום, להביא לשקט ציבורי ולהרגעת הרוחות לאחר שנים של ויכוח ציבורי בנוגע למקצועיות ולהטיה הפוליטית של מערכת המשפט. מבחינת וילנר, היא מתקנת את עוולות אהרן ברק, אסתר חיות ואחרים מהקבוצה הקרויה "אקטיביסטית" בכך שהיא מבקשת מהצדדים להגיע להסכמות.
לאחר שבמשך שנים אותה קבוצה, פעם אחר פעם, בחרה באג'נדה משפטית מסוימת, וילנר ושאר חברי ההרכב באים ואומרים שהם רוצים לתת מקום לנציגי שתי הגישות: היועמ"שית, שמייצגת את הזרם האקטיביסטי, ומולה המדינה, שמייצגת את הזרם השמרני שמבקש פשוט להיצמד לחוק.
1 צפייה בגלריה
יריב לוין, בנימין נתניהו, גלי בהרב-מיארה
(צילום: אלכס קולומויסקי, רפי קוץ, Oliver CONTRERAS / AFP, AFP)
יש כוונה טובה בדבריה של וילנר. היא מבינה שמערכת המשפט הגיעה למבוי סתום ולסחרור שהמערכת עצמה אחראית לו בבחירות שעשתה. אך היא טועה בדרך שבה היא חושבת שניתן לתקן את המצב, ולמעשה משמרת את אותה גישה אקטיביסטית אשר מכניסה שיקולים לא משפטיים לבית המשפט. הרי מה אומרת וילנר? ששאלת ניגוד העניינים והסמכויות של היועמ"שית או פרקליט המדינה אינם כפופים לכללים מינהליים וסדרי דין, אלא שמדובר בסוגיה פוליטית-חברתית שבה לוקחים בחשבון גם את כבודה של היועמ"שית (אם נותר משהו מזה) ואת כבוד הציבור שאותו היא כביכול מייצגת.
יכול להיות ששופטי העליון חושבים בטעות שהמקרה הנוכחי דומה למקרה שבו בית הנשיא ניסה להגיע להסכמות בתקופת הרפורמה המשפטית. אלא שאפילו אז השיחות הללו נתפסו בעיני רבים בציבור כסתימת פיות של הימין תומך הרפורמה. בשמאל, לעומת זאת, מעולם לא נדרשו להגיע להסכמות עם הציבור בנוגע לאירועים שהיו עליהם ויכוחים עזים: לא באוסלו, לא בהתנתקות, לא בנסיגה מלבנון – אז על רפורמה משפטית ופשעי הפצ"רית כן? מה גם שזהו צעד הדומה במהותו לאקטיביזם המוכר שהציבור מאס בו.
בהתחננות של וילנר קיימת גם חוסר הבנה של הסיטואציה. שאלת אמון הציבור לא רלוונטית לשאלת זהות החוקר של פרשת הפצ"רית. גלי בהרב-מיארה איננה נבחרת ציבור אלא פקידה שנבחרה על ידי מספר מצוצמם של אנשים והסמכויות שלה היו אמורות להיות מוגבלות וברורות.
לשים אותה מול השר לוין, שנבחר על ידי מיליוני אנשים, זה היפוך מוחלט של הסיטואציה. לתת לנציגיה בעלי הכוח המופרז לקחת חלק בבחירת זהות החוקר זה בגדר המשך העוול.
יש צדק בהתנגדות להגעה לפשרה. לא משום שאין מקום לפשרות. גם הסדר טיעון הוא סוג של פשרה, שבה בדרך כלל כל צד מפסיד משהו. אבל פשרה שבה נותנים למי שהורחקה מהחקירה בשל ניגוד עניינים להיות מעורבת בכל זאת, זה ניצחון לבהרב-מיארה ויריקה בפרצוף הציבור
ולכן, יש צדק בהתנגדות להגעה לפשרה. לא משום שאין מקום לפשרות. גם הסדר טיעון הוא סוג של פשרה, שבה בדרך כלל כל צד מפסיד משהו. אבל פשרה שבה נותנים למי שהורחקה מהחקירה בשל ניגוד עניינים להיות מעורבת בכל זאת, זה ניצחון לבהרב-מיארה ויריקה בפרצוף הציבור. זה לא שהציבור לא חווה יריקות כאלו בעבר, אבל פשוט אין סיבה שהוא יסכים לקבל אותן תחת מעטה של "פשרה".
את אמון הציבור בית המשפט יצליח לרכוש רק בהחלטות אמיצות שאולי לא היו מתקבלות על ידי אהרן ברק או גלי בהרב-מיארה, אבל כן על ידי רות גביזון או אדמונד לוי. הציבור – אם וילנר רוצה לדעת – ממש מתחנן לזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.11.25
